שהגעתי אליה בחיים או מעמדי, היו דבר שלא הייתי מסוגל לוותר עליו לעולם, וכאשר אלוהים יצר סביבה שחשפה אותי, הייתי רק שלילי, מלא תלונות ומיואש. רק באמצעות זיכוך ולאחר שעברתי זיכוך הבנתי את כוונותיו הטובות של אלוהים, ושאלוהים לא בחן אותי כדי לענותני. המטרה הייתה לנקות אותי, להביאני לידי שלמות ולאפשר לי להבין שאמונה באלוהים שמטרתה להגיע לעמדה מסוימת תוכל רק להרוס אותי, ובכך התאפשר לי להרפות מהשקפות לא הולמות בנוגע לעיסוקי ולזכות ביעד הולם לחתור אליו בעיסוקי.
לאחר שכיהנתי כמנהיג בכנסייה לזמן מה, קודמתי והפכתי לשותפו של המנהיג האזורי. תוך זמן קצר קודמתי שוב והופקדה בידי משרת מנהיג האזורי. ה"עלייה" התלולה הזאת גרמה לי לעבוד קשה אף יותר כדי למלא את חובתי, וציפיתי ליום שבו תופקד בידי אחריות רבה אף יותר. תקווה זו הפכה לדחף שביסוד עיסוקיי. אולם, בעוד שחלמתי על "טיפוסי" ההדרגתי, הוחלפתי באחר! בזמנו חשתי מרוסק – חשתי שאיבדתי את עמדתי ושנתיב האמונה באלוהים שבו פסעתי הגיע אל קצו. הייתי שרוי בכאב וכבר שקלתי לעזוב את הכנסייה. אפילו חשבתי למות. מאוחר יותר, לאחר שדברי האלוהים הפכוני לנאור, יצאתי בהדרגה מהשליליות הזאת. דבריו היו: "כשההרים זזים, האם הם יכולים לשנות את מסלולם כדי לא לפגוע במעמדכם? כשהמים זורמים, האם הם יכולים לעצור לפני מעמדכם? האם מעמדכם יכול להניע את השמיים והארץ לאחור?" ('האמירה העשרים ושתיים' מתוך'אמירותיו של אלוהים לתבל כולה' ב'הדבר מופיע בבשר') באותה תקופה, על אף שהבנתי שתשוקתי למעמד הייתה חזקה מדי ושהאמונה באלוהים אינה צריכה להיות עיסוק בהשגת מעמד, לא הייתה לי כל הבנה אמיתית של עצמי, וחשבתי לעצמי: לא אעסוק עוד בהשגת מעמד; ללא קשר לחובות שתוטלנה עליי, אני אציית וזהו זה. מאוחר יותר הטילה עליי הכנסייה להפיץ את הבשורה בדרשות ולהשגיח על מאמינים חדשים. קיבלתי על עצמי את כל זה, ולכן האמנתי שוויתרתי על תשוקתי למעמד.
בתוך זמן קצר הפכתי שוב מאדם המשגיח על מאמינים חדשים למנהיג כנסייה. באותה תקופה ניעורה התשוקה שקיננה במעמקי לבי "לחזור לקדמת הבמה". בהיותי נתון לשליטתה של תשוקה זאת, השקעתי הכול במפגני יכולת, וקיוויתי שההנהגה תבחין ב"שינוי" שעברתי. כאשר הגיע הזמן להתוות אזורים לכנסייה, לא יכולתי להתנער מן המחשבה: "הפעם הם בוודאי ימנו אותי לשותפו של מנהיג אזורי". אולם תכניתו של אלוהים ניפצה שוב את החלום שלי להשגת מעמד, ובסופו של דבר הפכתי לדיאקון התקשורת של כנסייה אחרת. כשניצבתי מול המציאות הזאת, לא הבנתי אותה כהלכה, התלוננתי ולפתע גאה בלבי מאבק: הו אלוהים, גם לאחרים שחיתות משלהם, והם עושים שגיאות בעבודתם, אך עדיין הם עובדים כמנהיגים. אני נתתי לא פחות מאחרים מכל בחינה שהיא – מדוע אין אלוהים משתמש בי? מדוע איתרע מזלי עד כדי כך? שוב שקעתי בכאב ההזדככות. במעמקי החשיכה, היו אלה דברי אלוהים שהנחו אותי: "אתם לא רואים במכה אחר מכה ובהטלת משמעת אחרי הטלת משמעת כהגנה הטובה ביותר, אלא שאתם רואים בהן פרובוקציות בלתי סבירות מהשמיים או עונשים ראויים עבורכם. אתם כה בורים! ...הייסורים שאתם רואים כאכזריים לא שינו את לבכם כלל ולא חדרו אל לבכם. במקום זאת, הם רק פצעו אותו. אתם רק רואים את "הייסורים האכזריים" האלה כאויב בחיים האלה, אך לא זכיתם בדבר. אתם כל כך צדקנים! נדיר שאתם סבורים שאתם עוברים ניסיונות כאלה משום שאתם כה מתועבים. במקום זאת, אתם סבורים שאתרע מזלכם, ויתרה מזאת, אתם אומרים שאני תמיד נטפל לפגמים קטנים שלכם" ('בני האדם שלא לומדים דבר ולא יודעים דבר אינם אלא חיות, הלא כן?' ב'הדבר מופיע בבשר'). דבריו של אלוהים דקרו בלבי כחרב חדה. זו הייתה האמת! בכל אותן הפעמים שבהן מעדתי – לא זכיתי בדבר. בכל פעם שאיבדתי את עמדתי, חשתי כמרחף בין חיים ומוות, כאילו שביחד עם אובדן עמדתי, איבדתי גם את משמעות החיים. המעמד הפך לפציעתי האנושה. אך מתוכחות אחדות אלה, לא הבנתי את עצמי באמת, ואף הבנתי פחות מכך את כוונותיו הכנות של אלוהים. לא הבנתי שאלוהים בחן אותי כדי לפעול נגד תשוקתי למעמד, כדי שאוכל לשאוף לדברים הנכונים. במקום זאת, הבנתי את אלוהים שלא כהלכה, התלוננתי והאמנתי שהוא עינה אותי במתכוון וניסה להקשות עליי ככל האפשר. האמנתי שאני פשוט ביש מזל. אכן הייתי כה חסר היגיון, כה אבסורדי!
מאוחר יותר ראיתי בשיתוף מאלוהים את הדברים הבאים: "אך את השחיתות שבטבע האנושי יש לפתור באמצעות עמידה בניסיונות. כל היבט שבו אינך עומד בניסיון הוא היבט שעליך לזכך – זהו ההסדר האלוהי. אלוהים יוצר עבורך סביבה ומכריח אותך להזדכך בה, כדי שתכיר את שחיתותך שלך... בכל היבט שבו אתה עדיין כפוף לכבלי השטן, בכל היבט שבו עדיין יש לך תשוקות ודרישות משלך – אלו ההיבטים שבהם עליך לסבול" ('כיצד להשביע את רצונו של אלוהים בעודך נתון בניסיונות' ב'הדבר מופיע בבשר'). כשהתבוננתי בדברי אלוהים וחשבתי על כל אירועי הזיכוך שנפלו בחלקי, סוף סוף הבנתי את כוונותיו הטובות של אלוהים, ויכולתי לטעום את אהבתו העצומה של אלוהים ואת גאולתו. על אף שהייתי שחצן ונבער, ושלא הבנתי כלל את לבו של אלוהים, הוא יצר סביבה שנועדה להעמידני במבחן פעם אחר פעם, והכריח אותי, בהיותי שרוי בכאב הזיכוך, להכיר בשחיתות שלי, בשחצנות שלי ובחוסר ההיגיון שלי, וכן להכיר בכך שתשוקתי להשגת מעמד הייתה רבה מדי. הוא הוליך אותי בדרך שבסופה לא הרשיתי עוד לעמדתי למשול בי – הוא גרם לי לחדול מן הרדיפה אחר השגת מעמד. ככל שניסיתי יותר להבין זאת, כך גברה בי התחושה שאהבתו של אלוהים כלפיי הייתה באמת גדולה, בעוד שאני הייתי עיוור ונבער. לא הבנתי כהלכה את אלוהים, האשמתי אותו, ופצעתי את לבו באמת. כשהבנתי זאת, לא יכולתי עוד לעצור בעד דמעות החרטה, והשתטחתי בפני אלוהים בתפילה: "הו אלוהים! תודה על אהבתך ועל שגאלת אותי. אלמלא חוויתי את הייסורים האלה שהטלת עליי ואלמלא שפטת אותי, הייתי עדיין על מסלול חד-כיווני שהיה מוביל להריסתי בשל רדיפתי להשגת מעמד. הניסיונות והזיכוכים שלך מהווים עבורי הגנה וגאולה. הו אלוהים! הבנתי את כוונותיך הטובות כלפיי, ואני מוכן להרפות מן המעצורים האלה כדי לעסוק בחיפוש אחר האמת, כדי לנסות ולמצוא יותר מרצונך בסביבה שאתה יוצר, כדי לחתור אל האמת, כדי לחתור לשינוי בטבעי, כדי להיות ברוא מצפוני ורציונלי וכדי לא לאפשר לעבודתך בתוכי להיות לשווא.
מאוחר יותר ראיתי בשיתוף מאלוהים את הדברים הבאים: "אך את השחיתות שבטבע האנושי יש לפתור באמצעות עמידה בניסיונות. כל היבט שבו אינך עומד בניסיון הוא היבט שעליך לזכך – זהו ההסדר האלוהי. אלוהים יוצר עבורך סביבה ומכריח אותך להזדכך בה, כדי שתכיר את שחיתותך שלך... בכל היבט שבו אתה עדיין כפוף לכבלי השטן, בכל היבט שבו עדיין יש לך תשוקות ודרישות משלך – אלו ההיבטים שבהם עליך לסבול" ('כיצד להשביע את רצונו של אלוהים בעודך נתון בניסיונות' ב'הדבר מופיע בבשר'). כשהתבוננתי בדברי אלוהים וחשבתי על כל אירועי הזיכוך שנפלו בחלקי, סוף סוף הבנתי את כוונותיו הטובות של אלוהים, ויכולתי לטעום את אהבתו העצומה של אלוהים ואת גאולתו. על אף שהייתי שחצן ונבער, ושלא הבנתי כלל את לבו של אלוהים, הוא יצר סביבה שנועדה להעמידני במבחן פעם אחר פעם, והכריח אותי, בהיותי שרוי בכאב הזיכוך, להכיר בשחיתות שלי, בשחצנות שלי ובחוסר ההיגיון שלי, וכן להכיר בכך שתשוקתי להשגת מעמד הייתה רבה מדי. הוא הוליך אותי בדרך שבסופה לא הרשיתי עוד לעמדתי למשול בי – הוא גרם לי לחדול מן הרדיפה אחר השגת מעמד. ככל שניסיתי יותר להבין זאת, כך גברה בי התחושה שאהבתו של אלוהים כלפיי הייתה באמת גדולה, בעוד שאני הייתי עיוור ונבער. לא הבנתי כהלכה את אלוהים, האשמתי אותו, ופצעתי את לבו באמת. כשהבנתי זאת, לא יכולתי עוד לעצור בעד דמעות החרטה, והשתטחתי בפני אלוהים בתפילה: "הו אלוהים! תודה על אהבתך ועל שגאלת אותי. אלמלא חוויתי את הייסורים האלה שהטלת עליי ואלמלא שפטת אותי, הייתי עדיין על מסלול חד-כיווני שהיה מוביל להריסתי בשל רדיפתי להשגת מעמד. הניסיונות והזיכוכים שלך מהווים עבורי הגנה וגאולה. הו אלוהים! הבנתי את כוונותיך הטובות כלפיי, ואני מוכן להרפות מן המעצורים האלה כדי לעסוק בחיפוש אחר האמת, כדי לנסות ולמצוא יותר מרצונך בסביבה שאתה יוצר, כדי לחתור אל האמת, כדי לחתור לשינוי בטבעי, כדי להיות ברוא מצפוני ורציונלי וכדי לא לאפשר לעבודתך בתוכי להיות לשווא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה