כיום, לבני אדם רבים אפילו אין רציונליות או מודעות עצמית כמו שהיו לפאולוס, שעל אף שהאדון ישוע הכה אותו אפיים ארצה, כבר היה נחוש בדעתו לעבוד ולסבול למענו.
ישוע נתן לו מחלה, ובהמשך, פאולוס המשיך לסבול מהמחלה הזו ברגע שהוא התחיל לעבוד. מדוע הוא אמר שיש קוץ בבשרו? הקוץ היה למעשה מחלה, ועבור פאולוס, הייתה זו חולשה קטלנית. בלי קשר לשאלה עד כמה הוא היטיב לעבוד או עד כמה הוא היה נחוש לסבול, תמיד הייתה לו המחלה הזו. פאולוס היה באיכות רבה מאוד בהשוואה לבני האדם כמוכם כיום. לא רק שהוא היה באיכות טובה, אלא שהייתה לו מודעות עצמית והוא ניחן ברציונליות רבה יותר משלכם. כיום, לא רק שבני האדם לא מסוגלים להשיג את הרציונליות שהייתה לפטרוס, אלא שרוב בני האדם לא יכולים אפילו להשיג את הרציונליות שהייתה לפאולוס. לאחר שישוע הכה את פאולוס אפיים אצרה, פאולוס הפסיק לרדוף את התלמידים והחל להטיף ולסבול למען ישוע. ומה הוביל לסבלו? פאולוס האמין שמכיוון שהוא ראה את האור הגדול, חובה עליו לשאת עדות על האדון ישוע, ושאסור לו לרדוף עוד את תלמידיו של ישוע ולהתנגד לעבודתו של אלוהים. לאחר שהוא ראה את האור הגדול, הוא החל לסבול למען אלוהים, ולהקדיש את עצמו לאלוהים, והוא נעשה נחוש בדעתו. לאחר ש"האור הגדול" האיר עליו, הוא החל לעבוד למען אלוהים, והוא היה מסוגל להפוך לנחוש, מה שהוכיח שהוא ניחן ברציונליות. בדת, פאולוס היה דמות מדרגה גבוהה מאוד. הוא היה ידען ומוכשר מאוד, הוא זלזל ברוב בני האדם, והייתה לו אישיות חזקה יותר מרוב בני האדם. אבל לאחר ש"האור הגדול" האיר עליו, הוא אמר שעליו לעבוד למען האדון ישוע, וזו הייתה הרציונליות שלו. כשהוא רדף את התלמידים, ישוע הופיע בפניו ואמר: "פאולוס, מדוע אתה רודף אותי?" פאולוס השתטח מיד ואמר: "מי אתה?" קול מהרקיע אמר: "אני האדון ישוע, שאותו אתה רודף." בן-רגע, פאולוס התעורר והבין, ורק אז הוא ידע שישוע היה המשיח, ושהוא היה אלוהים. "עליי להישמע לאלוהים, הוא נתן לי את החסד הזה, ואני רדפתי אותו כך, אך הוא לא הכה אותי אפיים ארצה, ולא קילל אותי – עליי לסבול למענו." פאולוס הכיר בכך שהוא רדף את האדון ישוע המשיח ושהוא הורג את תלמידיו כעת, ובכף שאלוהים לא קילל אותו, אלא האיר את אורו עליו. זה נתן לו השראה, והוא אמר: "על אף שלא ראיתי את פניו, שמעתי את קולו וחזיתי באורו הגדול. רק כעת אני מבין ממש שאלוהים באמת אוהב אותי, ושהאדון ישוע המשיח הוא באמת אלוהים שמרחם על האדם וסולח לחטאי האדם לעולמים. אני רואה באמת שאני חוטא." על אף שלאחר מכן, אלוהים השתמש בכישרונותיו של פאולוס כדי לעבוד, שכחו מכך לרגע. נחישותו באותה עת, הרציונליות האנושית הרגילה שלו והמודעות העצמית שלו – אתם לא מסוגלים להשיג את הדברים האלה. כיום, האם לא קיבלתם אור רב? כמה בני אדם לא ראו שטבעו של אלוהים הוא טבע של מלכותיות, חרון אף, משפט וייסורים? קללות, ניסיונות וזיכוכים אירעו לבני האדם, אך מה הם למדו? האם השגתם משהו מהטלת המשמעת והטיפול שקיבלתם? מילים חמורות, מכות ומשפט אירעו לכם פעמים רבות, אך אתם לא מתייחסים אליהם. אפילו אין לכם רציונליות כמו זו המעטה שפאולוס ניחן בה – אתם נחשלים עד מאוד, הלא כן? היו דברים רבים שפאולוס לא הבין בבירור. הוא רק ידע שהאור האיר עליו, והוא לא היה מודע לכך שאלוהים הכה אותו אפיים ארצה. לפי אמונתו האישית, לאחר שהאור האיר עליו, עליו היה להקדיש את עצמו לאלוהים, לסבול למען אלוהים, לעשות הכל כדי לסלול את הדרך לאדון ישוע המשיח, ולזכות ביותר חוטאים שהאדון יגאל אותם. זה הדבר שהוא גמר בדעתו בנחישות לעשות, וזה היה היעד היחיד של עבודתו – אך כשהוא עבד, המחלה עדיין לא עזבה אותו, ממש עד למותו. פאולוס עבד במשך יותר מעשרים שנה. הוא סבל הרבה, וחווה רדיפות וצרות רבות, על אף שכמובן, הניסיונות שהוא עבר היו פחותים מאלה שעבר פטרוס. כמה עלוב יהיה אם לא תתאפיינו אפילו ברציונליות כמו זו של פאולוס? אם כך, איך ייתכן שאלוהים יתפתח בעבודה אפילו אדירה יותר עליכם?
כשפאולוס הפיץ את הבשורה, הוא סבל עינוי רב. נחישותו, העבודה שהוא עשה, אמונתו, נאמנותו, אהבתו, סבלנותו וענוותו באותה עת, והתכונות האחרות שהוא הביא לידי ביטוי בטבעו החיצוני, מתעלים על התכונות המקבילות שיש לכם כיום. בניסוח חמור יותר, אפשר לומר שאין בכם רציונליות רגילה! אפילו אין לכם מצפון או אנושיות כלל – חסר לכם כל כך הרבה! לפיכך, הרבה מהזמן, אין במה שאתם מביאים לידי ביטוי בחייכם אף רציונליות רגילה, ואף זכר למודעות עצמית. על אף שגופו של פאולוס סבל מחלה, הוא המשיך להתפלל ולחפש: "מהי המחלה הזו? עשיתי את כל העבודה הזאת למען האדון. מדוע היא לא עוזבת אותי? האם ייתכן שהאדון ישוע בוחן אותי? האם הוא הכה אותי אפיים ארצה? אילו הוא הכה אותי אפיים ארצה, הייתי מת באותה עת, ולא הייתי מסוגל לעשות את כל העבודה הזו למענו, וגם לא יכולתי לקבל כל כך הרבה אור. הוא גם מימש את מה שגמרתי בדעתי בנחישות לעשות." פאולוס תמיד הרגיש שהמחלה שלו הייתה מבחן של אלוהים, ושהיא מחזקת את אמונתו ואת כוח הרצון שלו – זה מה שהוא חשב. למעשה, מחלתו הייתה גרורה של האופן שבו האדון ישוע הכה אותו אפיים ארצה. הדבר הפעיל עליו לחץ מנטלי והסיר חלק ניכר מטבעו המרדני. אם תיקלעו לנסיבות דומות לאלה של פאולוס, מה תעשו? האם הנחישות שלכם תוכל להתעלות על זו של פאולוס? האם אתם מסוגלים לסבול יותר ממנו? כשבני האדם של היום לוקים במחלה קלה כלשהי או עוברים ניסיון קשה, הסבל שלהם גורם להם לבלבול גמור. אם הייתם ננעלים בכלוב של ציפור ולעולם לא היו משחררים אתכם, הייתם בסדר, מפני שהייתם מקבלים את כל מה שאתם צריכים לאכול ולשתות. אם לא הייתם ננעלים כך, הייתם כמו זאבים. טוב לכם לסבול מעט מגבלות או קשיים. אם היה לכם קל מדי, אלוהים היה מוותר עליכם, ואיך הייתם יכולים כך לקבל הגנה? כיום, אתם מקבלים הגנה רק משום שאתם עוברים ייסורים, קללות ומשפט. אתם מקבלים הגנה משום שסבלתם רבות. אלמלא כן, האדם היה לוקה בסיאוב זה מכבר. אני לא מקשה עליכם במכוון – אופיו של האדם מקובע היטב, וזו הדרך היחידה שמאפשרת את שינוי טבעם של בני האדם. כיום, אפילו אין לכם רציונליות או מודעות עצמית כמו שהיו לפאולוס, ואין לכם מצפון כמו שלו. אתם צריכים תמיד שילחצו עליכם, ואתם תמיד חייבים לחוות ייסורים ומשפט כדי שרוחכם תתעורר. ייסורים ומשפט הם הדברים הטובים ביותר עבור חייכם. ובמידת הצורך, חייבים להיות גם הייסורים של בוא העובדות. רק אז תישמעו לאלוהים לגמרי. אופייכם כאלה שללא ייסורים וקללות, לא תהיו מוכנים להרכין את ראשכם ולא תהיו מוכנים להישמע לאלוהים. ללא העובדות לנגד עיניכם, לא תהיה כל השפעה. אופייכם יותר מדי עלוב וחסר ערך! ללא ייסורים ומשפט, יהיה לכם קשה להיכבש, ותתקשו לדכא את הרשעות והמרדנות שלכם. אופייכם יותר מדי מושרש. אם הייתם מקבלים את כס המלכות, לא היה לכם מושג מהם גובה השמיים ועומק הארץ, ועל אחת כמה וכמה שלא היה לכם מושג לאן מועדות פניכם. אתם אפילו לא יודעים מנין באתם, אז איך ייתכן שתכירו את הבורא? ללא הייסורים והקללות המתאימים של היום, אחרית הימים שלכם הייתה באה זה מכבר. וגורלכם במצב אף גרוע מכך – הוא בסכנה רבה יותר, הלא כן? ללא הייסורים והמשפט המתאימים, מי יודע כמה יהירים הייתם נעשים, ומי יודע כמה מסואבים הייתם נהיים. הייסורים והמשפט האלה הביאו אתכם עד הלום, והם שימרו את קיומכם. אם עדיין הייתם "לומדים" באותן שיטות של "אביכם", מי יודע לאיזה עולם הייתם נכנסים! אין לכם אף יכולת לשלוט בעצמכם ולחשוב על עצמכם. עבור בני אדם כמוכם, מספיק להיות חסידי אל, להישמע לי ולא והפריע לי או לשבש את עבודתי כדי שיעדיי יושגו. עליכם לקבל טוב יותר את הייסורים והמשפט של היום, הלא כן? אילו ברירות אחרות יש לכם? כשפאולוס ראה את האדון ישוע, הוא עדיין לא האמין. לאחר מכן, אחרי שהאדון ישוע מוסמר לצלב, פאולוס ישע את העובדה הזו, אך הוא המשיך לרדוף ולהתנגד. זו הכוונה במילים "לחטוא ברצון", ולכן אלוהים הכה אותו אפיים ארצה. בראשית, הוא ידע שיש מלך בקרב היהודים שנקרא ישוע. הוא שמע זאת. בהמשך, כשהוא נשא דרשות בבית המקדש והטיף ברחבי הארץ, הוא יצא נגד ישוע, וסירב בהתנשאות להישמע לאף אדם. הדברים האלה הפכו למכשול אדיר בעבודה של אותה עת. כשישוע עבד, פאולוס לא רדף בני אדם או עצר אותם באופן ישיר, אלא השתמש בהטפה ובמילים כדי לפרק את העבודה. בהמשך, כשהאדון ישוע נצלב, פאולוס החל לעצור את התלמידים, ונחפז ממקום למקום ועשה את כל שביכולתו כדי להטריד אותם. רק לאחר שה"אור" האיר עליו, הוא התעורר וחווה חרטה עמוקה. לאחר שאלוהים הכה אותו אפיים ארצה, מחלתו לעולם לא עזבה אותו. לפעמים, הוא הרגיש שהחולי מחמיר, והוא לא היה מסוגל לעמוד. הוא חשב,[א] "מה מתרחש? האם אלוהים באמת הכה אותי אפיים ארצה?" לאחר מכן, מבלי שהוא ידע איך זה קרה, הוא גילה שמצבו השתפר, והוא חזר לעבוד. אולם המחלה לעולם לא עזב אותו, ורק משום מחלתו, הוא עשה עבודה רבה. אפשר לומר שישוע הטיל על פאולוס את המחלה הזו משום יהירותו ושחצנותו. זה היה עונש עבורו, אך הדבר גם נועד למען עבודתו הרחבה של ישוע – ישוע השתמש בכישרונותיו של פאולוס למען עבודתו שלו. למען האמת, ישוע לא התכוון להושיע את פאולוס, אלא להשתמש בו. אולם טבעו של פאולוס היה יהיר ועיקש מדי, ולכן הוא קיבל "קוץ". יש בני אדם רבים ביניכם שהם כמו פאולוס, אך אם באמת תהיו נחושים להיות חסידי אל עד הסוף, לא יתנכלו לכם. בסופו של דבר, כשפאולוס סיים את עבודתו, המחלה לא הרגישה לו עד כדי כך כואבת, ולכן, הוא היה מסוגל לומר בהמשך את המילים, "את המרוץ סיימתי, את המלחמה הטובה נלחמתי, ומעתה ואילך שמורה לי עטרת הצדק," שאותן הוא אמר משום שהוא לא ידע. לא נדבר על שום דבר אחר. בואו נשמור את החלק החיובי והראוי להערכה שלו: היה לו מצפון, ולאחר שהאור האיר עליו, הוא הקדיש את עצמו לאלוהים וסבל למען אלוהים. מן הסתם, זה הצד שלו שראוי להערכה, ואלה היו המעלות שלו. אתם לא מדברים על האופן שבו הוא התמקד והתנגד. אנחנו מדברים בעיקר על הרציונליות האנושית הרגילה שלו, ועל השאלה אם הוא ניחן במודעות עצמית. אם יש כאלה שסבורים שמשום שהיו לו מעלות, הדבר מוכיח שהוא היה מבורך, ושסבורים שהוא לא בהכרח הוכה בייסורים, אלה אמירות של בני אדם חסרי היגיון.
לאחר שאני מדבר אל בני אדם רבים פנים-אל-פנים, הם חוזרים ומסתאבים מאחורי גבי, מתוך מחשבה שדבריי לא חשובים. פעם אחר פעם, אני מדבר וחושף רובד אחר רובד, ועד שהרובד התחתון מתגלה, בני האדם "מוצאים שלווה" וכבר לא עושים בעיות. כשמצבכם כפי שהוא היום, עליכם עדיין לעבור מתקפות חסרות רחמים, חשיפה ומשפט מדוקדק, כך שאפילו לא תוכלו להתאושש. עליכם תמיד לקבל מכות וחשיפה, ובעיניכם, נדמה שהייסורים לעולם לא מרפים מכם, שהקללות לעולם לא עוזבות אתכם, ושכך גם הדבר עם משפט נוקשה, וזה מאפשר לכם לראות שידם של הצווים המנהליים של אלוהים לעולם לא עוזבת אתכם. זה עדיף. זה כמו העת שבה אהרון ראה יהוה מעולם לא עזב אותו. (אך מה שהוא ראה היה הכוונתו והגנתו המתמידים של יהוה. ההכוונה שאתם רואים כיום היא ייסורים, קללות ומשפט.) כיום, ידם של הצווים המנהלתיים של יהוה לא עוזבת גם אתכם, אך יש דבר אחד שאתם יכולים "להירגע" לגביו: בלי קשר לאופן שבו אתם מתנגדים, מוקדים או מותחים ביקורת, בשרכם ודמכם לא ייפגעו. אך יש בני אדם שמרחיקים לכת בהתנגדותם, וזה לא מתקבל על הדעת. יש גבול, ולא מתקבל על הדעת שתחסמו את עבודתו של אלוהים. כיום, אתם יכולים לדבר ולפעול ללא השלכות, אך אל תפריעו את חיי הכנסייה ואל תטרידו אותם, וכן אל תפריעו את עבודתה של רוח הקודש. בעניינים אחרים, אתם יכולים לעשות כאוות נפשכם. אתם אומרים שאתם לא תעסקו בחיפוש חיים ושאתם רוצים לחזור לעולם. אז מהרו ולכו! אתם יכולים לעשות כאוות נפשכם, כל עוד הדבר לא חוסם את עבודתו של אלוהים. עם זאת, יש דבר אחד שעליכם לדעת: חוטאים זדוניים כאלה יסולקו בסוף. עם זאת, כיום לא יוכיחו אתכם. בסוף, רק חלק מבני האדם יהיו מסוגלים לשאת עדות, והשאר יהיו בסכנה. אם אתם לא רוצים להיות בזרם הזה, זה בסדר. בני האדם של היום זוכים ליחס "סובלני". אני לא מגביל אתכם. זה יהיה בסדר, כל עוד לא תפחדו מהייסורים של מחר. אולם אם אתם נמצאים בזרם הזה, עליכם לשאת עדות, ועליכם לעבור ייסורים. אם אתם אומרים שאתם לא יכולים לעמוד בזה עוד ואתם רוצים הפסקה, זה בסדר – איש לא עוצר אתכם! אולם לא ארשה לכם לעשות עבודה הרסנית שמשבשת את עבודתה של רוח הקודש – דבר כזה פשוט לא ייסלח לכם! ובאשר למראה עיניכם ולמשמע אוזניכם, ולשאלה מי מוכה בייסורים ואילו משפחות מקוללות – יש גבולות ומגבלות לכך. רוח הקודש לא עושה דברים בקלות ראש. על סמך חטאי האדם וכל מה שעשיתם, אם הייתי נוהג בכם ומתייחס אליכם ברצינות לפי רשעותכם שלכם, מי מכם היה מסוגל לשרוד? הייתם נקלעים לצרות חמורות, והאם האדם היה עדיין בסדר, במקרה כזה? אולם כיום, אנשים רבים מקבלים יחס סובלני. על אף שאתם מותחים ביקורת, מתמרדים ומתנגדים, כל עוד לא תפריעו, אחייך אליכם. אם אתם באמת עוסקים בחיפוש החיים, עליכם לסבול מעט ייסורים, ועליכם לשאת קשיים, ועליכם לשאת את הכאב שנובע מפרידה מהדברים שאתם אוהבים כדי ללכת אל שולחן הניתוחים ולעבור ניתוח, עליכם לשאת את הכאב, ולקבל ניסיונות וסבל כמו פטרוס. כיום, אתם ניצבים בפני כס המשפט. בעתיד, עליכם להמשיך אל ה"גיליוטינה", וזה יהיה השלב שבו תקריבו את עצמכם.
במהלך השלב האחרון של העבודה של אחרית הימים, עליכם להיות מודעים לכך שאתם יכולים להאמין שאלוהים לא ישמיד את בשרכם ודמכם, ואפשר לומר שלא תסבלו כל מחלה אפילו שאתם מתנגדים אליו ומותחים עליו ביקורת, אך כשדבריו החמורים של אלוהים יבואו עליכם, לא תוכלו להסתתר ותלקו בפאניקה וחרדה. אולם היום, צריך להיות לכם מעט מצפון. אל תהיו כאלה שמתנגדים לאלוהים ומורדים בו, ואל תהיו הרשעים. עליכם להפנות עורף לאבותיכם הקדומות. רק מעשה כזה מוכיח שיש לכם שיעור קומה אמיתי, וזו גם האנושיות שעליכם להתאפיין בה. אתם תמיד לא מסוגלים להניח בצד את הסיכויים העתידיים שלכם או את ההנאות של היום. אלוהים אומר: "כל עוד תעשו את כל שביכולתכם כדי להיות חסידי אל, אין ספק שאהפוך אתכם למושלמים. לאחר שתהפכו למושלמים, יהיו תקוות יפהפיות – אתם תובאו אל מלכותי כדי ליהנות איתי מברכות. יש לכם יעד, אך הדרישות מכם מעולם לא פחתו." יש רק תנאי אחד: במקום הזה, בלי קשר לשאלה אם תיכבשו או תהפכו למושלמים, כיום עליכם לעבור ייסורים מסוימים וסבל מסוים, עליי להכות אתכם ולהטיל עליכם משמעת, ועליכם להקשיב לדבריי, לצעוד בדרכי, ולמלא את רצונו של אלוהים – זה מה שבני אנוש צריכים לעשות. בלי קשר לאופן עיסוקכם בחיפוש, עליכם לשמוע בבירור את הדרך הזו. אם ראיתם דברים באמת ובתמים, אתם יכולים להמשיך להיות חסידי אל. אם אתם מאמינים שאין כאן סיכויים עתידיים או תקוות, אתם יכולים ללכת. הדברים האלה נאמרו לכם בבירור, אבל אם אתם באמת רוצים ללכת, הדבר רק מוכיח שאין לכם מצפון כהוא זה. הפעולה הזו שלכם מספיקה כדי להוכיח שאתם שדים. על אף שאתם אומרים שאלוהים צריך לקבוע הכל, על סמך מה שאתם מביאים לידי ביטוי ועל פי בשרכם ודמכם, אתם עדיין חיים בתחומו של השטן. אף על פי שגם השטן נתון בידיו של אלוהים, אתם עצמכם שייכים לשטן, ואלוהים עדיין לא הושיע אתכם באמת, מכיוון שאתם עדיין חיים תחת השפעתו של השטן. מה צריך להיות עיסוקכם כדי שתוכלו לזכות לישועה גמורה? הבחירה היא שלכם: אתם יכולים לברוח, אתם יכולים לטוס לכם, אתם יכולים לעשות כאוות נפשכם – הכל נתון להחלטתכם. עליכם לבחור את הדרך שאתם צריכים לצעוד בה. בסופו של דבר, אם תוכלו לומר: "אין לי שום דבר טוב יותר. אני גומל לאלוהים על אהבתו במצפון שלי, ועליי להתאפיין במעט אנושיות. אני לא יכול להשיג שום דבר נעלה מכך, והאיכות שלי לא טובה במיוחד. אני לא מבין את החזיונות ואת משמעותה של עבודתו של אלוהים. אני בסך הכל גומל לאלוהים על אהבתו, עושה את כל מה שאלוהים דורש, ועושה את כל שביכולתי – אני ממלא את חובתי כברוא אל – ובכך, אני מוצא נחמה." זו העדות הנעלה ביותר שאתם מסוגלים לה. זה הרף הגבוה ביותר שמוצב לחלק מבני האדם: למלא את חובתו של ברוא אל. עליכם לעשות ככל שאתם מסוגלים לעשות. דרישותיו של אלוהים מכם לא גבוהות מדי. כל עוד תעשו מה שאתם יכולים, אתם תישאו בכך עדות.
הערות שוליים:
א. הטקסט המקורי משמיט את המילים "הוא חשב."
מתוך:בשורת מלכות השמיים
אמונה באלוהים צריכה להתמקד במציאות ולא בטקסים דתיים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה