מהו אדם אמיתי

תפקידי הוא לנהל את האדם. מעבר לכך, נגזר עליו שאכבוש אותו כשבראתי את העולם. בני האדם לא יודעים שאכבוש אותם לחלוטין באחרית הימים, וייתכן שהם גם לא מודעים לכך שהעדות לכך שאביס את השטן היא כיבוש בני האנוש המרדניים.

אולם כבר אמרתי לאויבי כשהוא נאבק בי, שאכבוש את בני האדם שהשטן שבה וכבר מזמן הפכו לילדיו ולמשרתיו הנאמנים השומרים על ביתו. המשמעות המקורית של המילה "כיבוש" היא הבסה, השפלה. על פי הגדרתו של עם ישראל, פירושה הוא תבוסה מוחלטת, השמדה, והבאת מישהו למצב שהוא לא יכול להתנגד לי עוד. אולם כפי שאתם מגדירים זאת כיום, פירושה הוא כיבוש. עליכם לדעת שאני מתכוון להשמיד ולהרוס לחלוטין את המשחית שבקרבם של בני האנוש, כך שהוא לא יוכל עוד למרוד בי, ועל אחת כמה וכמה לא יוכל לקטוע את עבודתי או להפריע לה. לכן, בעיני בני האדם פירוש המילה הוא כיבוש. תהיה הקונוטציה של המונח אשר תהיה, עבודתי נועדה להביס את האנושות. זאת מפני שהאנושות אכן קשורה בניהול שלי, אך ליתר דיוק, האנושות אינה אלא אויבת שלי. האנושות היא השטן המתנגד לי וממרה את פי. האנושות אינה אלא התולדה של השטן שאותו קיללתי. האנושות אינה אלא צאצא הארכי-מלאך שבגד בי. האנושות אינה אלא המורשת של השטן, שאותו דחיתי לפני זמן רב, ואשר מאז הוא האויב העוין שלי. הרקיע מעל האנושות יורד. הוא קודר ואפל ואין בו שום ניצוץ של בהירות, והעולם האנושי שרוי בעלטה מוחלטת, ובעלטה כזו, בן אדם לא יכול לראות את ידו מול פניו, ולא יכול לראות את השמש כשהוא מרים את ראשו. הדרך שלרגליו היא דרך בוצית ומלאת מהמורות, והיא מתעקלת בפיתולי פיתולים. הארץ כולה זרועה גוויות. הפינות החשוכות מלאות בשרידי המתים. הפינות הקרות והמוצללות דחוסות בהמוני שדים המתגוררים שם. בנוסף, גם בכל מקום בעולם האנושי, המוני שדים מופיעים לפרקים. צאצאיהם של בהמות שונות המכוסים בזוהמה נלחמים פנים אל פנים במאבק אכזרי שקולו מעורר אימה בלב. בזמנים כאלה, בעולם כזה, וב"גן עדן ארצי" כזה, היכן מחפשים את רגעי האושר שבחיים? לאן הולכים למצוא את יעד החיים? האנושות שמזמן נרמסה תחת רגלי השטן, פועלת מהרגע הראשון בצלם השטן, ויתרה מזאת, היא משמשת התגלמות של השטן ומהווה ראיה שנושאת עדות רמה וברורה על השטן. איך ייתכן שבני אנוש כאלה, חלאות אדם מנוונות וצאצאים כאלה של משפחת האדם המושחתת, יישאו עדות על אלוהים? מהיכן מגיע כבודי? היכן ניתן להתחיל לשאת עליי עדות? זאת מכיוון שהאויב שניצב נגדי אחרי שהוא השחית את האנושות, כבר לקח את האנושות – את האנושות שבראתי לפני זמן רב ואשר הייתה מלאה בכבודי ובהבאתי לידי ביטוי – והכתים אותה. הוא חטף ממני את כבודי, ומה שהוא הטמיע באדם הוא רעל עם קורטוב של כיעורו של השטן וקורטוב ממיץ פרי עץ הדעת. בראשית בראתי את האנושות, כלומר בראתי את אבי האנושות, אדם. הייתה לו דמות והיה לו צלם, והוא היה גדוש חיוניות ומלא חיים, ובנוסף, כבודי היה לו לחברה. זה היה היום המכובד שבו בראתי את האדם. לאחר מכן, נוצרה חוה מגופו של אדם, והיא הייתה אם האנושות. כך היו ברואיי מלאים בנשמת החיים שלי וגדושים בכבודי. בראתי את אדם במו ידיי והוא היה ייצוג של צלמי. לכן, הפירוש המקורי של "אדם" היה להיות ברוא שלי, שהוטמעו בו החיוניות והכבוד שלי, שהיא בעלת צורה וצלם, עם רוח ונשמת חיים. הוא היה היציר הנברא היחיד שזכה לרוח ושיכול היה לייצג אותי, להיות בצלמי ולזכות בנשמת החיים שלי. בראשית, חוה הייתה בת האנוש השנייה בעלת נשמת החיים שהחלטתי לברוא, כך שהפירוש המקורי של "חוה" היה להיות ברייה שייעודה הוא להמשיך את כבודי, שהיא מלאה בחיוניות ויתרה מזאת, שכבודי מוטמע בה. חוה נבעה מאדם, כך שגם היא הייתה בצלמי, מפני שהיא הייתה בת האנוש השנייה שנבראה בצלמי. הפירוש המקורי של "חוה" היה להיות בת אנוש חיה שקיבלה רוח, בשר ועצם, שהיה העדות השנייה שלי וכן צלמי השני באנושות. הם היו אבי האנושות ואם האנושות, האוצר הטהור והיקר של האדם, ומהרגע הראשון, הם היו ברואים חיים בעלי רוח. עם זאת, השטן לקח את צאצאי אבות האנושות, רמס אותם ושבה אותם, מה שכיסה את העולם האנושי בעלטה גמורה וגרם לכך שהצאצאים האלה לא מאמינים עוד בקיומי. הדבר המתועב עוד יותר הוא העובדה שבו בזמן שהשטן משחית ורומס בני אדם, הוא לוקח באכזריות את כבודי, את עדותי, את החיוניות שהענקתי לבני האדם, את נשמת החיים והחיים שנפחתי לתוכם, את כל כבודי בעולם האנושי ואת כל המאמץ והטרחה שהשקעתי באנושות. האנושות לא נמצאת עוד באור. היא איבדה את כל מה שהענקתי לה, והיא משליכה מעליה את הכבוד שהענקתי. איך ייתכן שבני האדם יכירו בכך שאני אדון כל הברואים? איך ייתכן שהם ימשיכו להאמין בקיומי בשמיים? איך ייתכן שהם יגלו את הביטויים של כבודי בארץ? איך ייתכן שהנכדים האלה יקבלו את האל שאבותיהם יראו אותו כאדון הבריאה שלהם? הנכדים מעוררי הרחמים האלה "העניקו" לשטן בנדיבותם את הכבוד, את הצלם וכן את העדות שהענקתי לאדם וחוה, ואת החיים שהוענקו לאנושות ואשר בהם היא תלויה כדי להתקיים. הם כלל לא שמים לב לנוכחותו של השטן, כשהם נותנים לו את כל כבודי. האין זה המקור להגדרה של "חלאת אדם"? איך ייתכן שאנושות כזו, שדים רשעים שכאלה, גוויות מהלכות שכאלה, דמויות כאלה של השטן, אויבים כאלה שלי, תחזיק בכבודי? אשיב לעצמי את כבודי, את העדות בקרב בני האדם על כך שאני קיים, ואת כל מה שהיה שייך לי בעבר ושנתתי לאנושות לפני זמן רב – אכבוש את האנושות לחלוטין. עם זאת, עליכם לדעת שבני האדם שבראתי היו קדושים שנשאו את צלמי ואת כבודי. במקור, הם לא היו שייכים לשטן, ולא היו נתונים לרמיסתו, אלא ביטוי טהור שלי הנקי מכל שמץ של רעל השטן. על כן, אני מודיע לאנושות שאני רוצה רק את מה שבראתי במו ידיי, את הקדושים האהובים שלי שלא שייכים לאף ישות אחרת. יתרה מזאת, הם יסבו לי עונג ואראה בהם את כבודי. אולם רצוני הוא לא באנושות שהשטן השחית ואשר שייכת לשטן כיום, שהיא כבר לא בריאתי המקורית. כיוון שאני רוצה להשיב לעצמי את כבודי בעולם האנושי, אכבוש לחלוטין את הניצולים הנותרים של האנושות, כהוכחה לכבודי בניצחוני על השטן. אני רואה בעדותי רק מימוש של עצמי ומושא הנאה. זה רצוני.

האנושות התפתחה במהלך רבבות שנות היסטוריה כדי להגיע למקום שבו היא נמצאת כיום. עם זאת, האנושות של בריאתי המקורית התנוונה זה מכבר. היא חדלה להיות מה שרציתי, ולכן האנושות שאני רואה לנגד עיניי כבר לא ראויה להיקרא אנושות. במקום זאת, בני האדם האלה ראויים להיקרא חלאות אדם שהשטן שבה וגוויות מהלכות רקובות שהשטן חי בקרבן ועוטה כלבוש. בני האדם לא מאמינים בקיומי כלל, והם לא מקבלים בברכה את בואי. האנושות רק מגיבה באי-רצון לבקשותיי, מסכימה איתן באופן זמני, ולא חולקת איתי בכנות את השמחה והעצב שבחיים. כיוון שבני אדם רואים בי דבר בלתי נתפס, הם מעמידים פנים באי-רצון שהם מחייכים אליי ונוקטים גישה של חנופה לבעלי סמכויות. זאת משום שבני אדם לא מכירים את עבודתי, וקל וחומר שהם לא יודעים מה רצוני כיום. אדבר אליכם בכנות: בבוא היום, הייסורים של כל מי שעובד אותי יהיו קלים לעומת ייסוריכם. למעשה, מידת אמונתכם בי לא עולה על זו של איוב – ואף אמונתם של הפרושים היהודים גוברת על אמונתכם – ולפיכך, אם יום האש יפקוד אתכם, הסבל שלכם יהיה חמור יותר מזה של הפרושים כשישוע נזף בהם, חמור יותר מזה של 250 המנהיגים שהתנגדו למשה, וחמור יותר מזה של סדום בלהבות שבהן היא נחרבה. כאשר משה היכה בסלע והמים שיהוה העניק פרצו מתוכו, היה זה משום אמונתו. כאשר דוד ניגן מנגינה בשבחי – ולבו היה מלא שמחה – היה זה משום אמונתו. כאשר איוב איבד את המקנה שלו שהתפזר בהרים וכן עושר רב, וכשגופו התכסה בשחין, היה זה משום אמונתו. כשהוא שמע את קולי, קול יהוה, וראה את כבודי, כבוד יהוה, היה זה משום אמונתו. יכולתו של פטרוס ללכת בעקבות ישוע המשיח נבעה מאמונתו. מוכנותו להיצלב למעני ולתת עדות של כבוד גם היא נבעה מאמונתו. כשיוחנן ראה את דמותו רבת הכבוד של בר האנוש, הדבר נבע מאמונתו. כשהוא ראה את חזון אחרית הימים, הדבר נבע קל וחומר מאמונתו. הסיבה לכך שהמוני הגויים לכאורה באומות העולם יקבלו את התגלותי ויגלו ושחזרתי כבשר ודם כדי לעשות את עבודתי בקרב בני האדם, יהיה זה גם כן משום אמונתם. כל בני האדם שדבריי החמורים מכים בהם אך מוצאים בהם נחמה, וכל בני האדם שזוכים בישועה – זה קורה משום אמונתם, הלא כן? מי שמאמין בי ומצוי במצוקה – גם העולם דחה אותו, הלא כן? מי שחי מחוץ לדבריי ובורח מייסורי הניסיון – כל אדם כזה נסחף בעולם ללא מטרה, הלא כן? בני אדם כאלה דומים לעלי שלכת העפים אנה ואנה ללא מקום מנוחה, ועל אחת כמה וכמה ללא דברי הנחמה שלי. על אף שהייסורים והזיכוך שלי לא רודפים אותם, האין הם קבצנים הנודדים ממקום למקום ברחובות שמחוץ למלכות השמיים? האם העולם הוא באמת מקום מנוחתכם? האם באמת תוכלו לזכות לחיוך קלוש של סיפוק מהעולם בכך שתימנעו מייסוריי? האם באמת תוכלו להשתמש בהנאתכם החולפת כדי להסוות את הריקנות הבלתי ניתנת להסתרה שבלבכם? תוכלו לשטות בכל אחד מבני משפחתכם, אך לעולם לא תוכלו לשטות בי. כיוון שאמונתכם דלה מדי, עד היום הזה עדיין אין לכם היכולת למצוא אף אחת מהנאות החיים. אני מפציר בכם: מוטב להעביר מחצית מחייכם בכנות למעני ולא להעביר את כל חייכם בבינוניות ובחיי הבל למען הבשר הדם, ולשאת את כל הייסורים שבקושי ניתן לשאת. מה תשיגו אם תוקירו את עצמכם כל כך ותימלטו מייסוריי? מה תשיגו אם תסתתרו מייסוריי הרגעיים אך תקבלו בושה נצחית, ייסורי נצח? למעשה, אני לא מכפיף איש לרצוני. אם בן אדם באמת מוכן להישמע לכל תוכניותיי, יחסי אליו לא יהיה רע. אולם אני דורש שכל בני האדם יאמינו בי, בדיוק כמו שאיוב האמין בי, ביהוה. אם אמונתכם רבה מאמונת תומא, אשבח את אמונתכם, ובנאמנותכם תמצאו את האושר שלי, וללא ספק תמצאו את כבודי בימי חייכם. עם זאת, בני האדם, אשר מאמינים בעולם ובשטן, הקשו את לבם, בדומה להמונים בעיר סדום. גרגירי חול נישאים ברוח אל תוך עיניהם והמנחות של השטן בפיהם, ודעתם המעורפלת שייכת מזמן לשטן, שעשק את העולם. השד עתיק היומין שבה כמעט את כל מחשבותיהם. כך, האמונה של האנושות חלפה עם הרוח, והאנושות אפילו לא מסוגלת להבחין בעבודתי. כל שביכולתה לעשות הוא לנסות להתמודד באופן עלוב עם המצב או לנתח אותו בצורה גסה, מפני שרעל השטן כבר מושל בה.

אכבוש את האנושות מפני שבראתי את בני האדם פעם, ומפני שיתר על כן, היא נהנתה מכל דברי השפע שבראתי. אולם בני האדם גם דחו אותי, ואני לא קיים בלבם. הם רואים בי נטל על קיומם, עד כדי כך שגם כשבני האדם רואים אותי, הם בכל זאת דוחים אותי וחושבים על כל דרך אפשרית להביס אותי. בני האדם לא מניחים לי לטפל בהם ברצינות או לדרוש מהם דרישות מחמירות. הם גם לא מאפשרים את משפטי ואת ייסוריי על חטאיהם. הם לא מוצאים עניין בטיפול כזה, אלא מוטרדים ממנו. על כן, עבודתי היא להביס את האנושות שאוכלת ושותה ממני ושמחה בי, אך לא מכירה אותי. אפרוק את בני האדם האלה מנשקם, ואחר כך אשוב למקום משכני עם מלאכיי וכבודי. זאת משום שמעשיהם של בני האדם שברו את לבי לחלוטין ושברו את עבודתי לחתיכות זה מכבר. אני מתכוון להשיב לעצמי את הכבוד שהשטן לקח ממני לפני שהוא הסתלק לו בשמחה והניח לאנושות להמשיך בחייה – להמשיך "לחיות ולעבוד בשלום", להמשיך "לעבוד את האדמה", מבלי שאני מתערב בחייה. אולם עכשיו אני מתכוון להשיב לעצמי את כבודי במלואו מידי השטן, להשיב את הכבוד שיצקתי לתוך האדם בבריאת העולם, ולעולם לא לשוב להעניק אותו לאנושות שעל פני האדמה. זאת משום שלא זו בלבד שבני האדם לא הצליחו לשמר את כבודי, אלא שבמקום זאת הם החליפו אותו בצלם השטן. בני אדם לא מוקירים את בואי, והם לא יעריכו את יום כבודי. הם לא מתענגים על קבלת ייסוריי, וקל וחומר שהם לא מוכנים להשיב לי את כבודי. הם גם לא מוכנים להשליך מעליהם את רעל השטן. האנושות עדיין מתעתעת בי ללא-הרף באותו אופן כבעבר, ובני האדם עדיין עוטים את חיוכיהם הבהירים ואת ארשת פניהם השמחה באותו אופן כבעבר. הם לא מודעים לעומק הקדרות שתפקוד את האנושות לאחר שכבודי ייטוש אותם, והם בייחוד לא מודעים לכך שכאשר יבוא יומי לאנושות כולה, יהיה להם קשה יותר מאשר לבני האדם בתקופתו של נח. זאת משום שהם לא יודעים איזה חושך ירד על עם ישראל כשכבודי עזב אותו. זאת משום שעם בוא השחר, האדם שוכח כמה קשה לעבור את חשכת הלילה. כשהשמש תשקע שוב והחושך ירד על האדם, הוא יתאבל שוב ויחשוק את שיניו בחושך. האם שכחתם כמה קשה היה לבני ישראל לשאת את חצח הייסורים שלהם, כשכבודי עזב אותם? עכשיו הוא הזמן שבו אתם רואים את כבודי, וזה גם הזמן שבו אתם חולקים את יום כבודי. האדם יקונן בחשיכה כשכבודי יעזוב את הארץ המטונפת. כעת הוא יום הכבוד שבו אני עושה את עבודתי, וזה גם היום שבו אני פוטר את האנושות מייסורים, מפני שלא אחלוק את זמני העינויים והצרה עם בני האדם. אני רוצה רק לכבוש לחלוטין את האנושות ולהביס לחלוטין את השטן הטמון באנושות.

מתוך:בשורת מלכות השמיים

מהו אדם ישר? מדוע אלוהים אוהב בני אדם ישרים?