מקדישה את חיי לעבודת האל

ב-3 באפריל 2003 הלכתי עם אחת האחיות לבקר אצל מאמין חדש. תחושת האמת עדיין לא התבססה אצל אותו המאמין החדש, ובסופו של דבר הוא דיווח עלינו. כתוצאה מכך, ארבעה שוטרים מרושעים בבגדים אזרחיים באו, הכניסו את שתינו בכוח לרכבם ולקחו אותנו לתחנת המשטרה. בדרך הייתי עצבנית מאוד, מכיוון שנשאתי עליי איתורית, רשימה חלקית של שמות חברי הכנסייה ופנקס. חששתי שהשוטרים המרושעים יגלו את הפריטים האלה, וחששתי אף יותר שאחיי ואחיותיי יתקשרו אליי לאיתורית, ולכן לא חדלתי מלשאת תפילה בהולה לאלוהים בלבי: "אלוהים, מה אני אמורה לעשות? אני מבקשת שתיתן לי דרך מוצא, ושלא תאפשר לפריטים האלה ליפול לידי המשטרה המרושעת". אחר כך הוצאתי את הפריטים מהתיק, הכנסתי אותם בשקט לאיזור המותניים ואמרתי שיש לי כאב בטן ואני צריכה ללכת לשירותים. השוטר המרושע קילל אותי ואמר: "איזה שטויות את מדברת!" ולאחר שביקשתי שוב ושוב, הם הציבו שוטרת לשמור עליי כשהלכתי לשירותים. כשהסרתי את החגורה, האיתורית נפלה ממנה. הרמתי אותה וזרקתי אותה לצינור הביוב. חששתי שהשוטרת תגלה את התיק שנשאתי על מותניי, ולכן לא זרקתי אותו לביוב, אלא הנחתי אותו בפח האשפה; חשבתי שבלילה אגש שוב לשירותים, ואז אזרוק את התיק לשירותים. בסופו של דבר לא חזרתי לשירותים. התברר שהשוטרים המרושעים מצאו את התיק שזרקתי לפח האשפה.

השוטרים המרושעים נעלו אותי ואת האחות השנייה בחדר והפשיטו אותנו מכל בגדינו כדי שיוכלו לערוך חיפוש. הם אפילו בדקו בקפידה את שער ראשנו, כדי לראות אם אנחנו מחביאות משהו. אחרי שסיימו את החיפוש, הם אזקו אותנו ונעלו אותנו בחדר. בבוא הלילה, השוטרים המרושעים הפרידו אותנו לצורך חקירה אינטנסיבית. הם שאלו אותי: "מאיפה את? מה שמך? מתי באת לכאן? מה את עושה כאן? איפה את גרה? במה את מאמינה? מה שמה של האישה שהגיעה איתך"? היות שהם לא היו מרוצים מתשובותיי, השוטרים הרשעים אמרו בזעם: "אנחנו מתייחסים בסלחנות לאנשים שמתוודים, ובקשיחות לאנשים שמתנגדים. אם לא תאמרי את האמת, תוכלי להאשים רק את עצמך! דברי! מי ממונה עלייך? מה את עושה? דברי ונתייחס אלייך בסלחנות". באותו רגע חשבתי: אני לא הפרתי את החוק ולא ביצעתי שום פשע. המשטרה לא יכולה לעשות לי כלום. לכן, למרות שהם ניסו בדרכים רבות לסחוט ממני הודאה, לא עניתי להם כי כבר הגעתי לכלל החלטה: אני לא אהיה בשום אופן יהודה איש קריות, לא אבגוד באחיי ובאחיותיי ולא אמכור את האינטרסים של משפחת האל. כשהם הבינו שהם לא יוציאו ממני כלום, הם נעשו מתוסכלים והתחילו להכות ולבעוט בי בעוצמה, באומרם: "היות שאת לא אומרת כלום, אנחנו נלמד אותך שיעור – נכפות אותך למכשיר למתיחת איברים! לאחר פרץ פתאומי נוסף של אגרופים ובעיטות, אחד מהם הורה לי לשבת על הרצפה, אזק את ידיי וכופף אותן לעבר גבי למלוא טווח התנועה האפשרי. הוא הציב מאחוריי כיסא וכפת את כפות ידיי בחבל אל המשענת. הוא השתמש בכפות ידיו ולחץ את זרועותיי במלוא כוחו כלפי מטה. הרגשתי מיד שזרועותיי עומדות להישבר. זה כאב כל כך עד ששחררתי צרחה מקפיאת דם. הם המשיכו בעינוי הזה במשך שעתיים רצופות. לאחר מכן כבר לא יכולתי לשאת את זה והיו לי עוויתות מכף רגל ועד ראש. כשהם הבחינו בזה, הם אמרו: "אל תעמידי פני משוגעת, כבר ראינו את זה הרבה פעמים. את מי את חושבת שאת מפחידה? את חושבת שאם תתנהגי כך אז נרפה ממך?" הם ראו שעדיין היו לי עוויתות, ושוטר מרושע אחד אמר: "לך לשירותים ושים קצת צואה בפה שלה, תראה אם היא אוכלת את זה או שלא". הם אספו מעט צואה על מקל, שפשפו אותה על פי וגרמו לי לאכול אותה; קצף יצא עדיין מפי, והם ראו שאני עדיין נתונה בעוויתות, אז הם אפשרו לי לרדת מהכיסא. כל גופי כאב בצורה בלתי נסבלת, היו לי התכווצויות מכף רגל ועד ראש ואני צרחתי מכאב, בעודי שכובה, משותקת, על הרצפה. לאחר זמן רב, כפות ידיי וזרועותיי החלו שוב לנוע. השדים חששו שאתאבד באמצעות הטחת ראשי בקיר, אז הם נתנו לי קסדה. אחר כך הם גררו אותי בחזרה לחדר הברזל הקטן. בכיתי והתפללתי לאלוהים: "הו אלוהים, גופי חלש מדי. אני מקווה שתגן עליי. לא משנה איך השטן יענה אותי, אני מעדיפה למות ולא לבגוד בך כמו יהודה איש קריות. לא אמכור את האינטרסים של אחיי ואחיותיי, ולא את אלה של משפחת האל. אני מוכנה להעיד עבורך ולבייש את השטן הזקן הזה".

ביום השלישי, השוטרים המרושעים לקחו את הפנקס ואת רשימת שמות חברי הכנסייה שזרקתי לפח האשפה, וחקרו אותי. כשראיתי את הפריטים האלה, חשתי אי נוחות רבה, אשמה וחרטה. שנאתי את עצמי על פחדנותי והססנותי, ועל שלא היה לי אומץ לזרוק את התיק לצנרת הביוב, דבר שגרם להשלכות הקשות הנוכחיות. שנואה עליי אף יותר היתה העובדה שלא נשמעתי להסדרי משפחת האל, והבאתי איתי את הפריטים האלה בעת מילוי חובתי – וכך נגרם האבדן הגדול הזה לכנסייה. ידעתי בעומק לבי שהסבל שעברתי באותו הגיע לי, ושאלה הם ייסורי האל ומשפטו. הייתי נכונה לקבל זאת. הייתי נכונה גם לבטוח באלוהים כדי להכריע את השטן. באותו הרגע חשבתי על מזמור בנושא הניסיון: "לא אכפת לי מהנתיב שמשתרע לפניי, אני רק מבצעת את רצון האל וזוהי שליחותי. לא אכפת לי גם אם אקבל ברכות או שגורלי בעתיד יהיה מר. היות שבחרתי לאהוב את אלוהים, אהיה נאמנה עד הסוף. גם אם סכנות ומצוקות גדולות אורבות מאחוריי, גם אם הנתיב שלפניי הוא קשה ומחוספס, היות שאני מתמקדת ביום שבו אלוהים יזכה לתהילה, אני משליכה הכול מאחוריי ונאבקת בשקידה להתקדם" ("לצעוד על הנתיב אל אהבת האל" מתוך "צעד בעקבות השה ושיר שירים חדשים"). המהמתי ללא קול את השיר הזה, ולבי נמלא שוב אמונה ועוצמה. השוטר המרושע שאל אותי: "החפצים האלה שייכים לך? תעני לנו ביושר, לא נתייחס אלייך בצורה לא הוגנת. את קרבן ושיקרו לך. הדת שלך היא כת מרושעת; האל שאת מאמינה בו הוא כל כך מעורפל ומרוחק, הם בונים לך מגדלים פורחים באוויר. המפלגה הקומוניסטית היא טובה, ואת צריכה לסמוך עליה ועל הממשלה. אם יש לך בעיות כלשהן, את יכולה לבוא אלינו ואנחנו נעזור לך לפתור אותן. אם את צריכה עזרה כדי למצוא עבודה, נוכל גם כן לעזור לך. פשוט תתוודי על הכול ביחס לכנסייה שלך: אמרי לנו מה עושים האנשים האלה שברשימה שלך. איפה הם חיים? מי הממונה עלייך?" התכסיסים השקריים שלהם היו שקופים מבחינתי, ואמרתי: "החפצים האלה אינם שלי. אני לא יודעת". כשהם הבינו שלא אגלה כלום התגלו פניהם האמיתיות. הם היכו אותי בפראות, הפילו אותי ארצה והמשיכו להכות אותי באלימות. הם גררו אותי באזיקים בכל הכוח. ככל שהם גררו אותי יותר, כך האזיקים נעשו לוחצים יותר וחתכו בבשרי. זה כאב כל כך עד שצעקתי בקול רם והשוטר המרושע אמר בנימה פראית: "אנחנו נגרום לך לדבר. אנחנו נסחט אותך קצת בכל פעם, כמו משחת שיניים, כדי שתדברי!" בסופו של דבר הם לקחו את שתי ידיי וכבלו אותם לאחורי הכיסא, כשהן פונות אחורנית, והושיבו אותי על הרצפה. הם היכו אותי ולחצו את זרועותיי מטה בכל כוחם; חשתי כאב צורב ובלתי נסבל, כאילו שזרועותיי עומדות להישבר. השוטרים המרושעים עינו אותי ונהמו לעברי: "דברי כבר!" אמרתי ללא היסוס: "אני לא יודעת!" "אם לא תדברי אנחנו נהרוג אותך; אם לא תדברי, אל תצפי לחיות; אנחנו נכלא אותך לעשר שנים, עשרים שנה, לכל החיים; אל תצפי להשתחרר אי פעם!" כששמעתי את זה, הבריק במוחי רעיון: עליי להחליט שאני מוכנה ללכת למאסר עולם. אחר כך נזכרתי במזמור בנושא הניסיון: "תני לאלוהים את המנחה המתוקה ביותר, שמרי לעצמך את המרה ביותר. עמדי איתן ושאי עדות לאלוהים; אל תיכנעי לשטן. הו! ראשים נשברים ודם זורם, אך אנשי האל לא יאבדו את כבודם. אמונו של אלוהים נותר בלב. עליי להיות נחושה להשפיל את השטן הזקן" ("אני רוצה לחזות ביום שבו יזכה אלוהים לתהילה" מתוך "צעד בעקבות השה ושיר שירים חדשים"). אלוהים האיר את עיניי, העניק לי יציבות, אומץ, אמונה ונחישות לסבול כל דבר ולהעיד עדות איתנה לאלוהים. כתוצאה מכך, תוכניתם של השוטרים המרושעים לא נשאה פרי; הם עינו אותי עד שהתעייפו, ואז שלחו אותי בחזרה לחדר הברזל.

כעבור כמה ימים, השוטרים המרושעים עינו אותי עד שלא נשאר לי כוח. הייתי בטראנס מוחלט של פיזור הנפש ולא היתה לי תחושה בכפות הידיים ובזרועות. למול העינוי האכזרי והבלתי-אנושי הזה, חששתי במיוחד שהשוטרים המרושעים ישובו לחקור אותי. ברגע שחשבתי על זה, לבי רעד מפחד ולא יכולתי למנוע זאת. באמת שלא ידעתי באילו מכשירים נוספים הם ישתמשו כדי לענות אותי, ולא ידעתי מתי תסתיים החקירה הזאת. יכולתי רק להמשיך ולהתפלל בלבי לאלוהים, ולבקש ממנו שיגן על לבי וייתן לי את הכוח ואת הרצון לעמוד בסבל, כדי שאוכל להעיד על אלוהים ולגרום לשטן לנחול כישלון מביש.

כשהשוטרים המרושעים ראו שלא אתוודה, הם איחדו כוחות עם החטיבה לביטחון לאומי ועם הלשכה לביטחון הציבור כדי לחקור אותי. היו שם למעלה מעשרים איש שחקרו אותי, איש איש בתורו, יומם ולילה, וניסו לגרום לי להתוודות. באותו יום, שני שוטרים מרושעים מהחטיבה לביטחון לאומי, שכבר חקרו אותי פעם לפני כן, באו אליי והתחילו בדברי נועם: "אם תתוודי על האמת, אנחנו נשחרר אותך ונערוב לבטחונך... רק המפלגה הקומוניסטית יכולה להושיע אותך. אלוהים לא יכול להושיע אותך..." כשאחד מהם ראה שאני לא אומרת מילה, הוא נעשה מתוסכל והחל לצרוח עליי בקללות. הוא הושיב אותי על הרצפה ובעט בי בכל כוחו. הוא נעל נעלי עור והכאב היה בלתי נסבל. עוד שוטר מרושע שאל אותו: "איך הולך, היא מדברת?" הוא אמר: "היא די עקשנית. לא משנה כמה אתה מכה אותה, היא לא תדבר". אותו אדם אמר בנימה פראית: "אם היא לא תדבר, אז תכה אותה למוות!" השוטר המרושע איים עליי ואמר: "את לא תדברי? אז אנחנו נהרוג אותך!" אמרתי: "אמרתי את כל מה שאני צריכה. אני לא יודעת!" הוא התרגז כל כך, שהוא נראה מטורף לגמרי, ואז הוא שאג כמו חיית פרא והתחיל להכות ולבעוט בי. בסופו של דבר הוא התעייף מלבעוט בי והוא מצא חבל בערך בעובי של אצבע וכרך אותו סביב כף ידו כמה פעמים. הוא הצליף בפניי בפראות שוב ושוב ואמר: "את לא מאמינה באלוהים? את סובלת, אז למה האל שלך לא בא ומושיע אותך? למה הוא לא בא ומתיר את האזיקים שלך? איפה האל שלך?" חשקתי שיניים ועמדתי בכאב. נשאתי בלבי תפילה דוממת לאלוהים: "הו אלוהים, אני סובלת כך בגלל מרדנותי: זה מה שמגיע לי. אלוהים, אני לעולם לא אהיה כמו יהודה איש קריות. אני רוצה שתהיה איתי ותגן על לבי. אני מוכנה למסור את חיי כדי להעיד עליך ולהשפיל את השטן הזקן". חשבתי על מזמור בנושא הניסיון: "לא חבל למות ואין זה מפתיע. רצון האל מתעלה על הכול. ...אלוהים הושיע אותי ומסר אותי לידי השטן, זהו רצונו היפהפה של אלוהים; אוהב את אלוהים לנצח בלבי" ("השב לאלוהים אהבה", מתוך "צעד בעקבות השה ושיר שירים חדשים"). עצמתי עיניים וסבלתי את העינויים והבעיטות המטורפות של השטן. באותו הרגע כאילו שכחתי מהכאב. לא ידעתי מתי יסתיים העונש. לא העזתי לחשוב על זה, ולא הייתי אפילו מסוגלת לכך. הדבר היחידי שיכולתי לעשות היה להתפלל ולזעוק לאלוהים ללא הרף. גם דבריו של אלוהים העניקו לי אמונה מתמדת: "אל תפחדו, אלוהי צבאות הכול יכול יהיה עמכם לבטח; הוא מגבה אתכם והוא המגן שלכם" ('האמירה העשרים ושש' ב'הדבר מופיע בבשר'). "אל תפחדו מאלה שהורגים את הגוף, אבל לא יכולים להרוג את הנפש, אלא פחדו ממי שיכול להשמיד הן את הנפש והן את הגוף בגיהינום" (מתי י' 28). חשבתי על זה שהתנין הגדול האדום כאש הוא בסך הכול נמר עשוי נייר שנידון לנחול מפלה מאלוהים. הוא כבר תחת רגליו של אלוהים. אם אלוהים לא ירשה זאת, אני לא אמות; ללא רשותו של אלוהים לא תאבד ולו קווצה משערי. ואם אני חולקת היום את המר עם אלוהים, אין ספק שאחלוק גם את המתוק. חשבתי גם על המובאה הבאה: "האם אי-פעם קיבלתם את הברכות שהוענקו לכם? האם אי-פעם דרשתם את הדברים שהובטחו לכם? תחת ההכוונה של אורי, תיחלצו לבטח מאחיזת החנק של כוחות החושך. לבטח לא תאבדו את האור המכוון אתכם בחשכה. לבטח תהיו אדוני הבריאה כולה. לבטח תתגברו על השטן. עם תבוסתה של מלכות התנין הגדול האדום כאש, לבטח תהיו בקרב ההמונים שיישאו עדות על הניצחון שלי. לבטח תהיו נחושים ויציבים בארץ סינים. באמצעות הייסורים שתסבלו, אתם תנחלו את ברכתי, ולבטח תאירו את כל קצווי התבל בכבודי." הכוח שבדברי האל אינו יודע גבולות, והוא הכפיל והרבה את אמונתי; היתה בי נחישות ללחום בשטן עד הסוף. כשהשוטר המרושע עייף מלהכותני, הוא שאל אותי שוב: "את תדברי?" אמרתי בנחישות: "אפילו אם תכה אותי למוות, אני עדיין לא יודעת!" כשהשוטר המרושע שמע את זה, הוא לא יכול היה לעשות דבר. הוא זרק את החבל ואמר: "את כל כך עקשנית, לעזאזל – כמו פרדה. את ממש טובה, את לא תאמרי שום דבר אפילו אם תמותי. מאין קיבלת כל כך הרבה כוח ואמונה? את יותר ליו הולאן מליו הולן, את מגלמת את מהות הקומוניזם יותר מהמפלגה הקומוניסטית!" כששמעתי אותו אומר את זה, זה היה כאילו שראיתי את אלוהים יושב על כס מלכותו בארשת ניצחון, כשהוא צופה בהשפלת השטן. לא ידעתי אם לבכות או להלל את אלוהים: הו אלוהים, כשאני שמה מבטחי בעוצמתך אני יכולה לגבור על השטן, השד! לאור העובדות, אני רואה שאתה כול-יכול ושהשטן חסר אונים; השטן לא יוכל לענותני למוות. בנקודה זו האירו את עיניי שוב דבריו של אלוהים: "טבעו של אלוהים הוא טבעו של המושל של היצורים החיים בקרב כל הדברים... טבעו הוא הסמל של סמכות ושל כל מה שצודק... זהו סמל לכך שהחושך או כל כוח אויב לא יכולים לעצור את אלוהים[א] או לתקוף אותו" ('חשוב מאוד להבין את טבעו של אלוהים' ב'הדבר מופיע בבשר'). לאחר שעברתי רדיפות אכזריות מצד התנין הגדול האדום כאש, נוכחתי באמת באהבתו של אלוהים ובישועתו עבורי, וחוויתי את העוצמה והסמכות הגלומות בדבר האל. אלמלא דבר האל, שהוביל אותי לכל אורך הדרך, ואילו הסתמכתי רק על כוחי שלי, לא הייתי מסוגלת להתגבר על העינויים והמכות שקיבלתי מהתנין הגדול האדום כאש. דברי האל גם איפשרו לי לראות את דמותו הפגיעה והחבולה של התנין הגדול האדום כאש. ראיתי בבירור את מהותו השטנית, את חוסר האנושיות שבו ואת הזלזול בחיים. תיעבתי וקיללתי אותו בלבי. ייחלתי לנתק איתו את כל הקשרים, ללכת בעקבות המשיח ולשרת אותו לנצח.

למחרת, השוטר המרושע בא וחקר אותי שוב. הם היו ממש מופתעים ואמרו: "מה קרה לך בפנים?" כשהסתכלתי במראה לא יכולתי להכיר את עצמי: השוטר המרושע הצליף בפניי בחבל ביום הקודם, ופניי התנפחו, השחירו והכחילו כמו פניו של דוב פנדה. כשראיתי שפניי השתנו ללא היכר, חשתי שנאה מרה כלפי התנין הגדול האדום כאש, והחלטתי לשאת עדות. לא יכולתי בשום אופן להרשות לו להצליח במזימתו! רגליי נחבלו כל כך, שלא יכולתי ללכת, וכשהלכתי לשירותים, ראיתי שלא נותר שום דבר נורמלי ברגליי – הכול היה שחור וכחול. אחד השוטרים המרושעים אמר: "אין שום צורך שתסבלי כל כך; אילו היית מדברת, לא היית צריכה לסבול; את עושה את זה לעצמך! תחשבי על זה – תתוודי ואנחנו נשלח אותך הביתה, לבעלך ולבתך". אחרי ששמעתי אותו אומר את זה, שנאתי אותו עד עמקי נשמתי. אחר כך הם שינו את השיטה והתחילו להתחלף במשמרות, כדי לא לתת לי לישון כל היום וכל הלילה. כשהייתי מתחילה להירדם, הם היו צורחים ועושים רעש כדי לעורר אותי; הם ניסו לשבור את רוחי באמצעות מניעת שינה, כדי שאדבר מתוך פיזור דעת וערפול חושים. הודיתי לאלוהים על שגונן עליי. למרות שהמשטרה המרושעת הותירה אותי ערה במשך ארבעה ימים וארבעה לילות, שיטת החקירה שלהם לא שינתה דבר – הסתמכתי על אלוהים, שהעניק לי כושר עמידה ואמונה, ולא רק שלא הייתי פזורת-דעת, הייתי ערנית מאוד. ככל שהשוטרים המרושעים חקרו אותי עוד ועוד כך נפלה רוחם והם התייאשו. הם התחילו לנהל חקירה בלב ולב; הם קיללו ורטנו, לא מצאה חן ביניהם העובדה שגרמתי להם לאבד את התיאבון, לא לנוח כמו שצריך ושבעצם ייסרתי אותם – הם חשו מאוד חסרי-מזל. בסופו של דבר הם רק שאלו אותי שאלה פה ושאלה שם, וכבר לא היה בהם כוח רצון לחקור אותי. הסיבוב הנוכחי בקרב הסתיים שוב בכישלון מצד השטן.

השוטרים המרושעים לא הסתפקו בכך – הם ניסו לפתות אותי. שוטר מרושע אחד בא והניח את אצבעותיו מתחת לסנטרי, הרים את ידי וקרא בשמי. בנימה "לבבית" הוא אומר: "את כל כך יפה; לא כדאי לסבול כאן כל כך. אני יכול לעזור לך לפתור את הבעיות שלך, לא משנה במה מדובר. האמונה שלך באלוהים לא נתנה לך שום דבר. לי יש שני בתים; יום אחד אני אקח אותך לשם כדי שנכייף קצת; אנחנו נוכל להקים שותפות. אם תתוודי, את תהיי חופשייה. אני אוכל לעזור לך בכל מה שתרצי. אני לא אתייחס אלייך בצורה לא הוגנת..." כששמעתי את השקרים הנבזיים והמטונפים שלו חשתי בחילה ודחיתי אותו בבוטות. לא נותרה לו כל ברירה אלא לסגת עם הזנב בין הרגליים. בעקבות זו הבנתי היטב את אותם אנשים בזויים וחסרי בושה, המכונים "המשטרה העממית". הם מוכרים את נפשותיהם כדי להשיג את מטרותיהם; הם משתמשים בשיטות בזויות ווולגריות ללא שמץ של בושה; אין בהם שום כבוד עצמי או יושרה: הם באמת רוחות מרושעות ומטונפות!

השוטרים המרושעים הכינו תוכניות ערמומיות בזו אחר זו וניצלו את בני משפחתי כדי לנסות להפעיל עליי כפייה באיומים. הם אמרו: "את רק מאמינה באלוהים; את לא חושבת על בעלך, על בתך, על הורייך ועל בני משפחתך האחרים; בתך תלך יום אחד לבית הספר ותחפש עבודה. את מאמינה בכת מרושעת, וזה ישפיע ישירות על סיכוייה בעתיד. את תתני לזה לקרות לזה? את לא חושבת עליה; לא כואב לך הלב שהיא תהיה מעורבת בזה?" אחר כך הם הביאו את בעלי, בתי ודודתי כדי לאפשר להם לנסות לשכנע אותי. כשראיתי את בתי, שאותה לא ראיתי כמה שנים, לא יכולתי לעצור את דמעותיי. באותו רגע התפללתי לאלוהים בכל מאודי: "אלוהים, אני מבקשת שתגונן על לבי, כי גופי חלש מדי. אני לא יכולה עכשיו ליפול טרף לתכסיסיו של השטן, ואיני יכולה להרשות לשטן לפתות אותי לשקוע ברגשותיי; איני יכולה לבגוד באלוהים, באחיי ובאחיותיי; אני מבקשת מאלוהים רק שיהיה אתי וייתן לי אמונה וכוחות". דודתי אמרה לי: "אל תתעכבי – תגידי להם הכול. למה את כל כך טיפשה? האם שווה לסבול את זה בשביל האמונה שלך באלוהים? מי יטפל בך אם יקרה משהו? הורייך מודאגים בגללך, הם דואגים בגללך כל יום. הם לא אוכלים ולא ישנים טוב. לא התכתבתם כבר שנים. את צריכה לחשוב עלינו, לחזור ולחיות יחד איתנו. אל תאמיני באלוהים. איפה אלוהים? תסתכלי איזה צרות היו לך בגלל האמונה שלך באלוהים; למה את טורחת?" למרות חולשתי, אלוהים הגן עליי והבנתי שמדובר כאן במאבק רוחני. הצלחתי לחדור דרך תכסיסיו של השטן; דבריו של אלוהים הזכירו לי בלבי ש: "...עליכם לְרַצות את אלוהים חרף כל סלידה מצד אדם היקר לכם או בכי תמרורים" ('בני האדם שיהפכו למושלמים חייבים לעבור זיכוך' ב'הדבר מופיע בבשר'). אמרתי לה כך: "דודה, אל תנסי לשכנע אותי – אמרתי להם את כל מה שאני צריכה לומר. אני לא יודעת מה עוד אני צריכה לומר להם. הם יכולים להתייחס אליי איך שהם רוצים – זה תלוי בהם. את לא צריכה לדאוג לי – את צריכה לחזור הביתה!" כשהשוטרים המרושעים ראו את גישתי האיתנה, לא נותרה להם ברירה אלא לשלוח את משפחתי בחזרה. השוטרים המרושעים חרקו שיניים ואמרו: "באמת שאין לך לב! את כל כך אנוכית. באמת שאין לך אופי אנושי. איפה האל שלך? אם הוא כל כך כול-יכול, למה הוא נותן לך לסבול כאן? למה האל שלך לא בא ומציל אותך? אם באמת יש אלוהים, למה הוא לא בא, מתיר את אזיקייך ומציל אותך? איפה אלוהים? אל תפלי בשקרים האלה; אל תהיי טיפשה. לא מאוחר מדי להתעורר ולראות את האמת. אם לא תתוודי, אנחנו נשלח אותך לכלא לשנים!" השקרים של השוטרים המרושעים גרמו לי לחשוב על המראה של ישוע שנצלב. אלוהים בעצמו בא והתגלם כבשר ודם כדי לגאול את כל האנושות; כל מה שהוא עשה היה לטובת בני האדם, אך הפרושים והשלטונות לגלגו עליו, השמיצו אותו, האשימו אותו, קיללו והעליבו אותו, וטבחו בו. אלוהים ספג השפלה חריפה מאוד כדי להושיע את האנושות, ובסופו של דבר הוא נצלב עבור חטאי האנושות. כל הכאב שאלוהים סבל היה לטובת האנושות, והיום הכאב שאני סובלת הוא הכאב שאני אמורה לסבול. היות שהרעל של התנין הגדול האדום כאש נמצא ברשותי, אלוהים משתמש בסביבה הזאת מחד כדי לבחון אותי, ומאידך כדי לאפשר לי להבין באמת את אופיו המרושע של התנין הגדול האדום כאש, לבוז לו, לבגוד בו וללכת אחרי אלוהים בלב שלם. בדיוק כמו שנאמר בדבריו של אלוהים: "אלוהים מתכוון להשתמש בחלק מעבודתן של הרוחות הרעות כדי להפוך חלק מבני האדם למושלמים, כדי שבני האדם האלה יוכלו לזהות את מעשיהם של שדים, וכדי לאפשר לכולם להבין את אבותיהם. רק אז יוכלו בני האנוש להשתחרר לחלוטין, ולזנוח לא רק את דורות השדים העתידיים אלא יתרה מזאת, את אבותיהם. זו הכוונה המקורית של אלוהים בהבסת התנין הגדול האדום כאש לחלוטין – לגרום לכל בני האדם להכיר את צורתו האמיתית של התנין הגדול האדום כאש, להסיר לחלוטין את המסכה מפניו ולהציג את צורתו האמיתית. זה מה שאלוהים רוצה להשיג, וזו מטרתו הסופית על פני האדמה, שהוא עשה כל כך הרבה עבודה למענה. הוא מתכוון להשיג זאת בכל בני האדם. זה ידוע כתמרון כל הדברים למען תכליתו של אלוהים" ('פירושים לאמירה הארבעים ואחת' ב'הדבר מופיע בבשר').

בסופו של דבר השוטרים המרושעים שלחו אותי למחנה המעצר, שם הוחזקתי כפושעת למשך חודש ימים. באותו חודש, הם חקרו אותי עוד פעם אחת. במשך שני ימים ושני לילות הם לא הניחו לי לישון ולא נתנו לי די מזון. לפעמים הם לא נתנו לי שום דבר לאכול, אבל זה בכל זאת לא הועיל להם. התנין הגדול האדום כאש מענה אנשים בצורה כזאת, ללא סוף! כשהסתיימה תקופת המעצר שלי, הם דנו אותי לשנתיים של שיקום באמצעות עבודות כפייה, בעוון "אמונה בכת מרושעת והפרעה לסדר הציבורי" ללא כל ראיות. לפני שהלכתי למחנה העבודה, משפחתי שלחה לי 2,000 יואן להוצאות הקיום, אבל השוטרים גנבו את הכול. השדים האלה היו באמת שטנים, רוחות רעות וצמאות לדם ולחיי אדם. רשע טהור! בארצו של התנין הגדול האדום כאש אין חוק; הוא יכול לטבוח ולנצל כרצונו את כל מה שהוא מתנגד לו; הוא יכול להמציא האשמות פליליות כרצונו, כדי לשלוט וללכוד אנשים ברשתו. התנין הגדול האדום כאש מפליל ולוכד אנשים; הוא טובח בחפים מפשע, יוצר יש מאין ומתייג אנשים בצורה לא הוגנת. הם מהווים כת אמיתית, זו קבוצה של פושעים, גנגסטרים מאורגנים שממיטים אסונות גדולים על האנושות. במשך שנתיים במחנה העבודה, ראיתי כיצד השוטרים המרושעים של ממשלת סין מתעללים ומטרטרים את העובדים כמו עבדים. הם הכריחו אנשים לאכול לחמניות מאודות ומרק ירקות כל יום. יום ולילה, הם גרמו לנו לעבוד שעות נוספות. בכל יום הייתי תשושה במידה בלתי נסבלת ולא קיבלתי שום גמול. אם לא עשיתי עבודה טובה, הייתי מקבלת מהם ביקורת קשה ועונשים (יותר שעות עבודה, מניעת אוכל, מאולצת לעמוד דום). לאורך התקופה הזאת, השוטרים המרושעים עדיין לא הרפו ממני. הם חקרו אותי וניסו לגרום לי למסור פרטים על הכנסייה. שנאתי את זה שנאה מרה, והסתמכתי על האמונה והעוצמה שקיבלתי מאלוהים. אמרתי בכעס: "היכיתם אותי והענשתם אותי; מה עוד אתם רוצים? אמרתי את כל מה שאני אמורה לומר; אתם יכולים לחקור אותי במשך עשר או עשרים שנה, ואני עדיין לא יודעת כלום. אתם יכולים לשכוח מזה!" כשהם שמעו את זה, הם אמרו ברוגז רב: "אין לך מרפא – את יכולה פשוט לחכות כאן!" בסופו של דבר, השוטרים המרושעים עזבו עם הזנב בין הרגליים.

אחרי שעברתי את העינויים הבלתי-אנושיים ואת ההתייחסות האכזרית מצד התנין הגדול האדום כאש, וביליתי שנתיים בכלא בעודי חפה מפשע, ראיתי בבירור שמהותו של התנין הגדול האדום כאש היא זו של שקרים, רשע, יוהרה ואכזריות. מהות פחותה מזו של בהמות. הם אפילו מציבים שלטים שנאמר בהם "חופש דת", ולאחר מכן הם רודפים את נבחריו של אלוהים בכל דרך אפשרית. הם משבשים ומפרקים כאחוזי תזזית את עבודתו של אלוהים. הם רוצחים שמסוגלים להרוג ללא ניד עפעף. הם שודדים המחפשים ביזה ומתהדרים בגלימה של "נדיבות לב, דין-צדק ושלום". בסופו של דבר, החוכמה שבעבודתו של אלוהים קרעה לחלוטין את מסיכותיהם, ופניהם השטניים וחורשי-הרע נחשפו לאור, כדי לאפשר לנו לפתוח לרווחה את מרחב הראייה ולהקיץ מחלומותינו. בדיוק כמו שנאמר בדברי האל: "במשך אלפי שנים, זו הייתה ארץ של זוהמה. היא מטונפת באופן בלתי נסבל ומוכה באומללות. רוחות רפאים משוטטות בה בכל פינה, משטות בבני האדם, מוליכות אותם שולל ומעלות האשמות חסרות שחר.[ב] הן אכזריות וחסרות רחמים, והן דורסות את עיר הרפאים הזו ומותירות אותה גדושה בגוויות. צחנת הריקבון ממלאת את הארץ ומתפשטת באוויר, והיא מוגנת היטב.[ג] מי יכול לראות את העולם מעל הרקיע? השטן כורך את גופו של האדם באופן הדוק, עוקר את שתי עיניו וחותם היטב את פיו. שר השדים השתולל במשך כמה אלפי שנים, ממש עד היום. הוא עדיין משגיח מקרוב על עיר הרפאים, כאילו הייתה "ארמון שדים" בלתי חדיר. בו-בזמן, חבורת כלבי השמירה הזו נועצת מבטים בוהקים, בפחד עמוק שאלוהים יתפוס אותם באופן לא צפוי, ימחה אותם לגמרי ויותיר אותם ללא מקום של "שלווה ואושר". איך ייתכן שתושבי עיר רפאים כזו ראו אי-פעם את אלוהים? האם הם אי-פעם נהנו מקסמו ומחביבותו של אלוהים? איזו הערכה יש להם לעניינים של העולם האנושי? מי מהם יכול להבין את רצונו הנלהב של אלוהים? אם כן, מה הפלא שאלוהים בהתגלמותו כבשר ודם נשאר חבוי לגמרי? בחברה חשוכה כמו זו, שבה שדים הם חסרי רחמים ואכזריים, איך ייתכן ששר השדים, שהורג בני אדם כהרף עין, יסבול את קיומו של אלוהים, שהוא חביב, אדיב וגם קדוש? כיצד ייתכן שהוא יריע וימחא כפיים לבואו של אלוהים? המשרתים האלה! הם גומלים לאדיבות בשנאה, הם בזים לאלוהים זה מכבר, הם עולבים באלוהים, הם פראיים עד מאוד, הם לא מתייחסים לאלוהים כהוא זה, הם בוזזים ושודדים, הם איבדו כל תודעה, ואין להם זכר לאדיבות, והם מפתים אנשים תמימים להיות חסרי דעת. אבותיהם של הקדמונים? זכויות והעניין הלגיטימיים של האזרחים? אלה כולם תכסיסים לחיפוי על חטא!" ('עבודה והיווכחות (8)' ב'הדבר מופיע בבשר').

האל הכול יכול הוא המנצח, והוא חכם, כול-יכול ונפלא לנצח. לעומתו השטן, התנין הגדול האדום כאש, הוא מפסידן בזוי, מטונף וחסר יכולת לנצח. עד כמה שיהיה פראי וחסר רסן, עד כמה שיאבק ויתמרד, הוא תמיד יהיה כלי בידי אלוהים להכשרת נבחריו. יתרה מזאת, גורלו נחרץ להיזרק לגיהינום בידי אלוהים, וזה יהיה עונשו הנצחי. השטן מנסה לשבור את רוחם של אנשים באמצעות רדיפה בלתי-אנושית, כדי שאנשים יתרחקו מאלוהים וינטשו אותו. אבל לא ככה זה עובד! בדיוק הרדיפות מצדו גורמות לנו לראות בבירור רב את טבעו של השטן ולהכיר באהבתו ובישועתו של האל הכול יכול. השטן מעורר אותנו וגורם לנו לבגוד בו לחלוטין; הוא מעורר בנו את האמונה והאומץ ללכת בעקבות אלוהים על הנתיב הנכון בחיים. השטן הזקן והמפולפל הזה אינו מבין ואינו מודע לכך שלמעשה הוא טיפש, רפה-שכל ועיוור! אני תמיד אסתמך על אלוהים החכם והכול-יכול. מכאן ואילך, לא משנה אילו סכנות וקשיים מופלגים נמצאים בהמשך הדרך, לעולם לא אתפשר ולא אסכים לדו-קיום עם התנין הגדול האדום מאש. אצעד בנחישות בעקבות אלוהים עד הסוף ובאמצעות המציאות של מעשיי, אכריז על יום הדין של התנין הגדול האדום כאש ואקלל אותו, שיגווע לנצח בגיהינום שאלוהים הכין עבורו.

הערות שוליים:

א. בטקסט המקורי נכתב "אותו."

ב. המילים "מעלות האשמות חסרות שחר" מתייחסות לשיטות שבהן השטן פוגע בבני אדם.

ג. המילים "מוגנת היטב" מציינות שהשיטות שבהן השטן פוגע בבני האדם אכזריות במיוחד, ושהן שולטות בבני האדם עד כדי כך שהם לא יכולים לזוז לשום כיוון.

מתוך

עדויות על חויית משפטו של המשיח