אני חקלאי ממשפחה ענייה, ומכורח הנסיבות נאלצתי לחפש פרנסה בעבודות זמניות במקומות מרוחקים. חשבתי שבעבודת כפיים אוכל לבנות לי חיים טובים, אבל למעשה ראיתי שלפועלים נודדים כמוני אין שום ביטחון תעסוקתי ואין התחייבות לזכויותינו החוקיות – לעתים קרובות הלינו את שכרי וניכו ממנו בלי כל סיבה. פעם אחר פעם רימו וניצלו אותי, כך שלאחר שנה של עבודה קשה לא קיבלתי את השכר שהייתי אמור לקבל. הרגשתי שהעולם הזה ממש קודר ורע! אדם לאדם זאב והחזק חי על חשבון החלש; אנשים מתחרים ביניהם, נלחמים אחד בשני, ופשוט לא מצאתי אחיזה בחיים כאלה. בתקופה שבה נפלה רוחי, כשהכאב שלי היה בשיאו ואיבדתי אמון בחיים, ידיד שיתף אותי בישועה מאת האל הכול יכול. מאז אני משתתף באופן קבוע בהתכנסויות, ומתפלל ושר יחד עם האחים והאחיות. אנחנו משתפים על האמת ונעזרים אחד בשני כך שנקודות החוזק של האחד מפצות על חולשות האחר. חשתי שמח ומשוחרר. בכנסיית האל הכול יכול ראיתי שאחים ואחיות לא מנסים להערים על אחרים או ליצור הבחנות חברתיות, והם פשוט פתוחים לחלוטין ומתנהלים יחד בדרכי נועם. כולם הגיעו לשם כדי לחפש בחריצות אחר האמת, להרחיק מעליהם את הטבע המושחת שלהם, לחיות כבני אדם ולהשיג הישועה. דבר זה אפשר לי לחוות אושר בחיי ולהבין את משמעותם וערכם של החיים. לכן, החלטתי שעליי לשאת דרשות על הבשורה כדי להעניק לכמה שיותר אנשים החיים בחשכה את האפשרות לבוא לפני אלוהים, לזכות בישועתו ושוב לראות האור. כתוצאה מכך, הצטרפתי לשורות מפיצי הבשורה ונושאי העדות לאלוהים. להפתעתי, נעצרתי על ידי ממשלת הממשל הקומוניסטי הסיני באשמת הפצת הבשורה, סבלתי עינויים קשים, אכזריים ואלימים באופן קיצוני וישבתי במאסר.
זה קרה באחד הערבים בחורף 2008, כאשר שתי אחיות ואני נשאנו עדות על עבודתו של אלוהים באחרית הימים, בפני קהל יעד להפצת הבשורה, ואנשים רעים דיווחו עלינו לרשויות. שישה שוטרים פרצו אל הבית שבו התכנסנו לשם הפצת הבשורה, בטענה שעליהם לבדוק את אישורי השהיה שלנו. כבר בדלת הכניסה הם צעקו: "אל תזוזו!" שניים מהשוטרים הרשעים נראו מטורפים לחלוטין כשהסתערו עליי. אחד מהם אחז בבגדי והשני תפס בכל כוחו את זרועותיי והידק אותן אל מאחורי גבי, תוך שהוא שואל בזעם: "מה אתה עושה? מאיפה אתה? מה שמך?" שאלתי בתגובה: "מה אתה עושה? למה אתה עוצר אותי?" כשהם שמעו אותי אומר את זה, הם ממש התרגזו וענו בתוקפנות: "זה לא משנה מה הסיבה, אותך אנחנו מחפשים ואתה בא איתנו!" לאחר מכן, משטרת הרשע עצרה אותי ואת שתי האחיות. הם דחפו אותנו לתוך הרכב המשטרתי ולקחו אותנו לתחנת המשטרה המקומית.
כשהגענו לתחנת המשטרה, השוטרים המרושעים כלאו אותי בתא קטן, הורו לי לכרוע על הרצפה וארבעה אנשים שמרו עליי. מרוב שכרעתי לאורך זמן, התעייפתי כל כך עד שלא יכולתי לשאת זאת יותר. ברגע שניסיתי לעמוד, השוטרים המרושעים מיהרו ללחוץ על ראשי כדי למנוע ממני להתרומם לעמידה. רק בלילה באו לעשות עליי חיפוש והרשו לי לעמוד, ואחרי שחיפושם העלה חרס הם כולם עזבו. זמן לא רב לאחר מכן, שמעתי צעקות מקפיאות דם של אדם שאותו הם עינו בחדר הסמוך וזה הפחיד אותי עד מוות: אין לדעת אילו עינויים ואיזה יחס אכזרי הם תכף יפעילו כלפיי! בלבי, התחלתי להתפלל בדחיפות לאלוהים: "האל הכול יכול, אני מאד מפוחד כרגע, אני מבקש ממך להעניק לי אמונה וכוח, לחזק אותי ולתת לי אומץ כדי שאוכל לשאת לך עדות. גם אם לא אוכל לשאת את העינויים ואת האכזריות, אף אם יהיה עליי להתאבד על ידי נשיכת הלשון, לעולם לא אבגוד בך כמו יהודה איש קריות!" לאחר התפילה, חשבתי על דברי האל: "אל תפחד, האל הכול יכול, אדוני צבאות, יהיה איתך ללא ספק; הוא מגבה אותך – הוא המגן שלך" ('האמירה העשרים ושש' ב'הדבר מופיע בבשר'). זה נכון, האל הכול יכול הוא משענתי והוא לצדי. מה מלבד זאת יכול לעורר בי פחד? אני חייב לשים את מבטחי באלוהים כדי להילחם בשטן. דברי האל הסירו ממני את מורך הלב ורוחי יצאה לחופשי.
באותו הלילה, ארבעה שוטרים שטניים הגיעו ואחד מהם הצביע עליי וצעק: "אין ספק שלכדנו דג שמן! אתם המאמינים באל הכול יכול מפרים את הסדר הטוב בחברה והורסים את חוקי המדינה...", תוך שהוא דוחף אותי אל חדר העינויים שבקומה השנייה ומצווה עליי לכרוע. בחדר העינויים נערמו בערבוביה מכשירי עינוי שונים, חבלים, מקלות עץ, אלות, שוטים, רובים ועוד. שוטר מרושע שעיניו בערו תחת גבות מכווצות בזעף, אחז בשערי ובידו השנייה הניף שוקר חשמלי שהשמיע קולות פיצוח ופצפוץ מעוררי אימה. הוא דרש בקול מאיים שאמסור לו מידע: "כמה אנשים בכנסייה שלך? איפה אתם מקיימים את הפגישות שלכם? מי האחראי? כמה אנשים באזור מטיפים את הבשורה? דבר! אחרת, תקבל את מה שמגיע לך!" הבטתי באלה החשמלית מטילת האימה ושלחתי מבט נוסף בחדר שבו נערמו מכשירי העינויים, ולא יכולתי שלא לחוש לחוץ ומפוחד. לא ידעתי אם היה בכוחי לעמוד בעינויים. ואז, ברגע המכריע הזה, חשבתי על דברי האל הכול יכול: "גם אתה חייב לשתות מכוס המרורים שממנה שתיתי (אלה הדברים שאמר לאחר קימתו לתחייה), גם אתה חייב ללכת בנתיב שבו הלכתי" ('כיצד פטרוס הכיר את ישוע' ב'הדבר מופיע בבשר'). זיהיתי בדברים אלה שמדובר במשהו שאותו אלוהים הפקיד בידינו ושהיתה זו דרך החיים שאותה אלוהים ייסד עבורנו באופן אישי. על ידי הליכה בנתיב האמונה באלוהים וחיפוש אחר האמת, אפשר בהחלט להתגבר על סבל ומפח נפש. בסופו של דבר, באופן בלתי נמנע, תלאות אלה מזכות בברכת האל. רק באמצעות סבל יכולים בני האדם לקבל את דרך האמת המוענקת על ידי אלוהים, וזוהי אמת חיי נצח שאלוהים מעניק. עליי לפסוע בנתיב האל ובעקבות האל ולהתמודד באומץ. אסור לי להיות מוג לב או לחשוש. כאשר עברו בי המחשבות האלה, בבת אחת נוצקה עוצמה גדולה בתוך לבי ואמרתי בקול רם: "אני מאמין רק באל הכול יכול, אני לא יודע שום דבר מלבד זאת!" כאשר השוטר המרושע שמע את זה הוא יצא מהכלים והכה בפראות בצד השמאלי של חזי בשוקר החשמלי. הוא המשיך לחשמל אותי לאורך כמעט דקה. הרגשתי כאילו הדם רותח בתוך גופי, חשתי סבל נורא, כאב עז פילח את גופי מכף רגל ועד ראש והתגלגלתי על הרצפה בצרחות בלתי פוסקות. הוא עדיין לא ויתר ולפתע הוא החל לגרור אותי, תחב את השוקר תחת הסנטר שלי ומשך אותי בעזרתו לעמידה שהוא צועק: "דבר! אתה לא מודה בכלום?" הוא צרח ונעץ שוב ושוב את השוקר בצד ימין של החזה שלי. הזרם החשמלי שעבר בי היה כל כך חזק ורב עד שכל גופי פרכס. הכאב היה כה עז עד שהתעלפתי ושכבתי על הרצפה ללא תנועה. לא ידעתי כמה זמן עבר אבל התעוררתי למשמע השוטר המרושע אומר: "אתה מעמיד פני מת? אתה מעמיד פנים?! קדימה, תמשיך להתחזות!" הוא שוב תחב את השוקר לתוך הפנים שלי ובעט בי בירך. לאחר מכן המשיך לגרור אותי באכזריות ושאל: "אתה מוכן לענות לי!?" עדיין לא השבתי. השוטר האכזרי הכה בפני באגרופים ללא רחם. אחת משיניי נעקרה. שן נוספת התרופפה. השפה שלי החלה לדמם. בתוך העינוי המטורף, כל מה שחששתי ממנו היה שמא אבגוד באלוהים מתוך חוסר יכולתי לשאת בסבל שגרמו לי השדים הללו. בשלב הזה, חשבתי שוב על דברי האל, "ייתכן שבעלי השררה נראים מרושעים למראית עין, אך אל תחשוש – זה רק מפני שאין בך אמונה רבה. כל עוד אמונתך צומחת, דבר לא יהיה קשה מדי" ('הדבר מופיע בבשר'). דברי האל נסכו בי כוח ואמונה מחדש, והכרתי בכך שלמרות שהשוטר הרע העומד מולי הוא מוטרף וחסר רסן, הוא הוסדר בידי האל. ברגע ההוא, אלוהים השתמש בו כדי לבחון את איתנות אמונתי. כל עוד אני נשען על האמונה, שם מבטחי באלוהים ולא נכנע, השוטר צפוי לנחול כישלון והשפלה בהכרח. עם המחשבה הזו, גייסתי את כל הכוח שבגופי ועניתי בקול רם: "למה הבאת אותי לכאן? למה אתה מחשמל אותי עם שוקר חשמלי? איזה פשע ביצעתי?" השוטר הרשע קפא פתאום כמו צבי שנלכד באור פנסי מכונית, כשמצפונו כורע תחת כובד האשמה. הוא החל לגמגם: "אני... .אני... לא הייתי אמור להביא אותך הנה?" ואז הוא יצא עם הזנב בין הרגליים. כשראיתי את המצב המביש של השטן המצוי בדילמה, התרגשתי עד דמעות. בתוך המצוקה הזו, חוויתי באמת ובתמים את העוצמה והסמכות של דברי האל הכול יכול. כל עוד תנהיגו את דברי האל הלכה למעשה ותלכו בדרכו, אלוהים ידאג לכם ויגונן עליכם, ועוצמתו של אלוהים תלווה אתכם. בו בזמן גם חשתי שאני חב חוב גדול לאלוהים בגלל מעט האמונה שהיתה בי. לאחר מכן, נכנס קצין משטרה בדרגה גבוהה, ניגש אליי ואמר: "כל שעליך לומר לנו הוא היכן גרה המשפחה שלך וכמה אנשים היא מונה, ומיד נשחרר אותך." כשהוא ראה שאני לא מתכוון לומד דבר הוא התעצבן, אחז בי והטביע את טביעת כף היד שלי בכוח על גבי הודאה בעל-פה שאותה הם כתבו בעצמם. כשראיתי שההודאה בעל-פה לא שיקפה את מה שאמרתי להם אלא הכילה עדות שקר וזיוף בוטה, נמלאתי זעם צודק, חטפתי אותה וקרעתי אותה לגזרים. השוטר הרשע התפוצץ מכעס וחבט עם אגרופו בצד השמאלי של פניי. הוא הוסיף וסטר לי פעמיים בעוצמה כל כך עזה עד שקיבלתי סחרחורת. לאחר מכן הם החזירו אותי לתא הקטן שבו שהיתי קודם לכן.
לאחר שחזרתי לתא, כשאני חבול ומוכה והכאב היה בלתי נסבל, לבי לא יכול היה שלא לחוש חולשה ועצב: מדוע נגזר על המאמינים לשאת סבל שכזה? הרי הפצתי את הבשורה מתוך כוונות טהורות ורצון לאפשר לבני אדם לחפש אחר האמת ולהינצל, ולא ציפיתי לסבול מרדיפה שכזו. המחשבות האלה גרמו לי יותר ויותר לחוש שנעשה לי עוול. מתוך הכאב חשבתי על דברי האל: "כבני אנוש, עליכם להשקיע למען אלוהים ולסבול כל סבל. עליכם לקבל את מעט הסבל שאתם עוברים כיום בשמחה ובביטחון ולחיות חיים בעלי משמעות, כמו איוב ופטרוס. ...אתם עוסקים בחיפוש הדרך הנכונה ושואפים להשתפר. אתם גדלים באומת התנין הגדול האדום כאש, ואתם בני האדם שאלוהים קורא להם צדיקים. אלה החיים בעלי המשמעות הרבה ביותר, הלא כן?" ('נוהג (2)' ב'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל הכול יכול פרטו על מיתרי לבי. כן, אלוהים השקה אותי והזין אותי בשפע דברי חכמת החיים שלו. הוא אפשר לי ליהנות, ללא תמורה, מחסדו השופע ואפשר לי להכיר את המסתורין ואת האמת שאף אדם מאז הדורות הקודמים לא הבין. זוהי ברכה מיוחדת שאלוהים הרעיף עליי. עליי לשאת עדות לאלוהים ולשאת את כל הכאב בעבור אלוהים. כל מידת כאב שווה את זה, משום שזהו הדבר רב הערך והמשמעותי ביותר! עתה, אם אני נרדף בגלל הדרשות שאני נושא על הבשורה ולא מוכן לסבול כאב גופני בעבור זאת; אם אני מסרב לכך ומרגיש שנעשה לי עוול – האין אני מצער כך את אלוהים? האין אני חסר מצפון? איך אוכל להיות ראוי לרחמי האל, לברכתו ולצידת החיים? דורות של קדושים נשאו עדות חזקה ומהדהדת לאלוהים מכיוון שהם פסעו בנתיבו של אלוהים, והם חיו חיים מלאי משמעות. היום, כל אותם דברי האל נמצאים בידיי. אם כן, האם אני לא אמור לשאת עוד ועוד עדויות יפהפיות לאלוהים? כשהגיתי במחשבות האלה, גופי הרגיש פחות כואב. ידעתי לעומק שדברי האל הכול יכול הם אלו שנסכו בי את עוצמת החיים, ונתנו לי את היכולת להתגבר על חולשות הבשר.
למחרת, לא נותרה למשטרת הרשע עוד שיטות פעולה. הם איימו עליי ואמרו: "אתה לא אומר דבר? אם כך אנחנו נשליך אותך לכלא!" לאחר מכן, הם שלחו אותי למתקן כליאה. במתקן הכליאה, השוטרים המרושעים המשיכו להפעיל עליי כל מיני שיטות עינויים ולעתים קרובות הסיתו את האסירים האחרים להכות אותי. בקור החורף המקפיא הם הורו לאסירים לשפוך עליי דליי מים קרים, והכריחו אותי להתקלח במים קרים. רעדתי מקור מכף רגל ועד ראש. כאן, אסירים היו בחזקת מכונות או מכשירים לצבירת ממון בשירות הממשלה, ללא מעמד או זכויות משפטיות. לא היתה להם שום ברירה אלא לסבול את היותם נסחטים ומנוצלים כמו עבדים. בכלא העבידו אותי בהדפסת שטרות נייר, המשמשים כמנחות למתים. הייתי חייב לעבוד כל היום ושעות נוספות בלילה. אם עצרתי לנוח, מישהו היה בא ומטיח בי חבטות. בהתחלה, הם קבעו שעליי להדפיס 2,000 יחידות נייר ליום, אז הגדילו את הכמות ל- 2,800 ליום, ולבסוף ל- 3,000 יחידות ביום. גם אדם מנוסה לא היה מצליח להשלים כמות שכזו, וברור שלא היה לאדם חסר ניסיון כמוני סיכוי. למעשה, הם יצרו בכוונה מצב שבו לא אוכל להשלים את המכסה שלי כדי שיהיה להם תירוץ לענות אותי ולעשות בי שמות. כאשר נכשלתי בהשלמת המכסה, השוטרים המרושעים קשרו את רגליי באזיקים עם משקולות ששקלו מעל 5 קילו, וקשרו את ידיי לרגליי בעזרת שלשלאות. כל שיכולתי לעשות היה לשבת, להרכין את הראש ולסובב את המותניים, ומעבר לכך לא הייתי מסוגל לנוע. יתר על כן, השוטרים חסרי האנושיות לא התעניינו בצרכים הבסיסיים שלי. אף על פי שהיו שירותים בתא המעצר, לא היתה לי כל יכולת לגשת ולהשתמש בהם. יכולתי רק להתחנן בפני חבריי לתא להרים אותי אל השירותים. אם היה בהם טוב לב כלשהו, הם משכו אותי לשם אבל במקרים שבהם אף אחד לא עזר לי, לא היתה לי שום ברירה אלא לעשות את צרכי במכנסיים. הזמן הכי קשה היה שעת הארוחה, כיוון שהידיים והרגליים שלי היו קשורות יחד. כל שהיה שביכולתי הוא להוריד את הראש ולהניף בכל כוחי את ידיי ורגליי. זו היתה הדרך היחידה שבה יכולתי לתפוס אגרול בעזרת הפה, והשקעתי הרבה מאד אנרגיה בכל נגיסה. האזיקים התחככו בידיי וברגליי וגרמו כאב עצום. עם הזמן התפתחו על פרקי ידיי וקרסוליי יבלות קשות, כהות ומבריקות. לעתים קרובות לא יכולתי לאכול כאשר הייתי אזוק, ורק במקרים נדירים אסירים שמו בפי אגרול קטן, או שניים, אבל לרוב הם פשוט אכלו את המנה שלי וכל שאני קיבלתי היה קיבה ריקה. שתייה קיבלתי אפילו פחות. מלכתחילה, ניתנו לכל אחד שתי קעריות מים ליום אבל אני הייתי אזוק בצורה שמנעה ממני את היכולת לזוז, כך שרק לעתים נדירות הצלחתי לשתות מים. העינוי הבלתי אנושי היה איום ונורא. בסך הכול, עברתי את הסבל הזה ארבע פעמים, ובכל אחת מהפעמים הייתי אזוק לאורך כמה ימים: שלושה ימים במינימום; שמונה ימים במקסימום. בכל פעם שהרעב היה קשה מנשוא, הייתי חושב על דברי האל שנאמרו בעבר: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה" (מתי ד' 4) בהדרגה התחלתי להבין שאלוהים רוצה להגשים דרכי את האמירה: "מה שאלוהים עושה הוא להמיר מילים לאמונה, לאהבה ולחיים." באמצעות פגעי השטן. כאשר הבנתי את רצון האל, לבי השתחרר לחופשי. התפללתי בשלווה לאלוהים והתאמצתי להבין את דברי האל. אז, מבלי משים, הרגשתי שכבר פחות כואב לי ושאני פחות רעב. זה גרם לי לחוש באמת ובתמים שדבר האל הוא האמת, הדרך והחיים, ושאלה הם היסודות שעליהם עליי להישען כדי לשרוד. כתוצאה מכך, אמונתי באלוהים התחזקה באופן לא מודע. אני זוכר את אחת הפעמים שבה הסוהרים התעללו בי ואזקו אותי, ובמשך שלושה ימים ושלושה לילות לא שתיתי טיפת מים. האסיר שהיה אזוק לידי אמר: "היה פה אדם צעיר שהיה אזוק כך בעבר ומת ברעב, אבל ראיתי שאתה, אף על פי שלא אכלת כלום במשך כמה ימים, עדיין מחזיק מעמד ורוחך לא נופלת." כאשר שמעתי את דבריו, חשבתי על כך שלא אכלתי או שתיתי דבר במשך שלושה ימים ושלושה לילות ולמרות זאת לא חשתי באי הנוחות שברעב. חשתי בעמקי לבי שעוצמת החיים שבדברי האל היא שתמכה בי, ושגרמה לי לראות באמת את התגלות האל בדבריו. התרגשות בלתי נגמרת בעבעה בתוך לבי. בתוך כל הסבל שבסביבתי, הצלחתי לחוות באמת את המציאות לפיה: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה". זהו, לאמיתו של דבר, השפע היקר ביותר שאלוהים העניק לי בחיי וזוהי גם מתנה ייחודית שאותה זכיתי לקבל. יתרה מכך, לא הייתי יכול להגיע לכדי כך במצבים רגילים שבהם לא היה עליי להיות מודאג לגבי אוכל או בגדים. עכשיו, הסבל שלי קיבל משמעות וטעם רבים כל כך! באותה העת לא יכולתי שלא לחשוב על דברי האל: "מה שירשתם היום עולה על ירושתם של כל השליחים והנביאים הקודמים, והוא גדול אפילו מירושתם של משה ופטרוס. אי-אפשר לקבל ברכות תוך יום או יומיים – יש לזכות בהן באמצעות הקרבות רבות. כלומר אתם זקוקים לאהבה מזוככת, לאמונה גדולה ולאמיתות הרבות שאלוהים דורש מכם להשיג. בנוסף, עליכם להישיר מבט אל הצדק ולעולם לא לפחד או להיכנע, ואתם זקוקים לאהבה מתמדת לאלוהים שאינה דועכת. נדרש שתהיו נחושים, ושיתחולל שינוי בטבע חייכם. יש לתקן את שחיתותכם ועליכם לקבל את כל התזמור של אלוהים ללא תלונות, ואפילו להיות צייתנים עד המוות. זה מה שעליכם להשיג. זו מטרתו הסופית של אלוהים, ואלה הדרישות שאלוהים מציב לקבוצת בני האדם הזו" ('האם עבודתו של אלוהים פשוטה כפי שהאדם חושב?' ב'הדבר מופיע בבשר'). בניסיון להבין את דברי האל, הכרתי בכך שאחרי סבל ועמידה בניסיונות, מגיעות ברכות האל. אלו הם המזון והמשקה המעשיים ביותר שמספק אלוהים. כעת, למרות שדברי האל שהוענקו לי עלו על פני דורות רבים של קדושים, עדיין היה עליי לגייס אמונה והתמדה כדי להצליח לעמוד בניסיונית ובקשיים שעמדו בפניי, לציית להסדרי האל ולקבל את הישועה מאלוהים. רק אז אהיה מסוגל להיווכח בממשות דבר האל ולחזות במעשיו המופלאים של אלוהים. אלמלא המחיר הכבד של קשיים אלו, לא הייתי ראוי לקבל את הבטחות האל ואת ברכותיו. ההארה שבדברי האל היא שנסכה בי עוצמה פנימית איתנה. הגעתי להכרעה: לשתף פעולה עם אלוהים בהתמדה, למלא את דרישותיו של אלוהים בלב ליבה של הסביבה הכואבת הזו, ולשאת עדות לאלוהים כדי שהקציר שלי יהיה הגדול ביותר.
חודש לאחר מכן, משטרת הממשל הקומוניסטי הגישה נגדי אישום בגין "חשדות להפרעת הסדר הציבורי ולפגיעה בהוצאה לפועל של החוק." נידונתי לשנה אחת של שיקום באמצעות עמל כפיים. כשנכנסתי למחנה העבודה, משטרת הרשע הפיצה שמועות כזב בקרב האסירים על כך שאמונתי באל הכול יכול היא פשע גרוע מרצח ושוד, והם הסיתו את האסירים לרדוף אותי. כתוצאה מכך, האסירים האחרים הכו אותי הכו לעתים קרובות והעמידו אותי במצבים קשים, ללא כל סיבה. זה גרם לי להבין שסין היא גיהינום עלי אדמות הנשלט בחוזקה בידי השטן; היא חשוכה מכל זווית אפשרית ואינה מאפשרת לאף קרן אור להתקיים. פשוט אין בה מקום שבו יוכלו לחיות המאמינים באל הכול יכול. במהלך היום, משטרת הרשע אילצה אותי לעבוד בסדנה. אם לא עמדתי במכסה, הם הרשו לאסירים האחרים להכות אותי כשחזרתי לתא, בעודם מכריזים: "להרוג תרנגול כדי להרתיע קוף" (משל סיני על ענישה הרתעתית). בזמן שעבדתי בספירת שקים, היה עליי לספור מאה שקים ואז לקשור אותם יחד. האסירים כל הזמן סילקו אחד או יותר מהשקים שכבר ספרתי, ואז האשימו אותי שלא ספרתי כראוי כדי שיוכלו להכות אותי ולבעוט בי בהזדמנות זו. כאשר מנהל הכלא היה רואה שאני סופג מכות, הוא היה ניגש בצביעות ושואל אותי בהתעניינות מעושה מה קרה. האסירים האחרים נהגו להציג ראיות כוזבות על כך שהחסרתי שקים בספירה שלי, ואז היה עליי לסבול מטחי ביקורת נוקשה גם מצד המנהל. בכל בוקר ציוו עליי לדקלם את "כללי ההתנהגות", ואם טעיתי היו מכים אותי. הייתי גם מחויב לשיר שירי הלל למפלגה הקומוניסטית, ואם היה נראה שאיני שר או שהשפתיים שלי לא נעות, באותו לילה הייתי זוכה במנת מכות בלתי נמנעת. עונש נוסף היה שטיפת הרצפה, ואם לא היו מרוצים מרמת הניקיון, הייתי מוכה באלימות. פעם אחת, החלו לפתע כמה אסירים להכות אותי ולבעוט בי. לאחר שהכו אותי הם שאלו אותי: "בחור צעיר, אתה יודע למה קיבלת מכות? זה מפני שלא כיבדת את מנהל הכלא בקימה כאשר הוא הגיע לביקור." כעסתי אחרי כל פעם שהם הכו אותי, אבל לא העזתי לומר דבר ויכולתי רק לבכות ולהתפלל בשקט לאלוהים, ולספר לו על הכעס ועל המרמור שבלבי בגלל ההפקרות וחוסר ההיגיון ששררו במקום ההוא. לא היה שם שום הגיון אלא רק אלימות. לא היו שם אנשים אלא רק שדים מטורפים ועקרבים! הרגשתי כל-כך הרבה כאב ומועקה בתוך המצוקה ההיא, לא היתה בי נכונות להישאר שם אפילו עוד דקה. בכל פעם שנפלתי לתוך מצב של חולשה וכאב, הייתי חושב על דברי האל הכול יכול: "האם אי-פעם קיבלתם את הברכות שהוענקו לכם? האם אי-פעם דרשתם את הדברים שהובטחו לכם? תחת ההכוונה של אורי, תיחלצו לבטח מאחיזת החנק של כוחות החושך. לבטח לא תאבדו את האור המכוון אתכם בחשכה. לבטח תהיו אדוני הבריאה כולה. לבטח תתגברו על השטן. עם תבוסתה של מלכות התנין הגדול האדום כאש, לבטח תהיו בקרב ההמונים שיישאו עדות על הניצחון שלי. לבטח תהיו נחושים ויציבים בארץ סינים. באמצעות הייסורים שתסבלו, אתם תנחלו את ברכתי, ולבטח תאירו את כל קצווי התבל בכבודי" ('האמירה התשע עשרה' מתוך'אמירותיו של אלוהים לתבל כולה' ב'הדבר מופיע בבשר'). דברי האל עודדו אותי. ללא קשר לשאלה אם מה שאלוהים עשה עבורי היה חסד וברכה או ניסיון וזיכוך, הכול נעשה כדי לקיים ולהושיע אותי, להנחיל בי את האמת ולהפוך את חיי לחיי אמת. היום, אלוהים אפשר לרדיפה ולתלאות לבוא עליי. אף על פי שזה הסב לי סבל רב, זה גם גרם לי לחוות שאלוהים שבאמת עמי. זה ממש גרם לי ליהנות מכך שדבר האל הופך ללחם חיי, למנורה הניצבת לרגליי, ולאור המאיר את דרכי ומוביל אותי צעד אחר צעד דרך הגיהינום האפל הזה. היו אלו אהבתו של אלוהים והגנתו, שמהם נהניתי ושאותם השגתי במהלך הסבל שלי. בשלב זה, הצלחתי לראות שהייתי עיוור ואנוכי מאד, ושהייתי חמדן מדי. באמונתי באלוהים, ידעתי רק ליהנות מחסד האל ומברכתו, ולא חיפשתי ולו במעט אחר האמת של החיים. ברגע שהבשר שלי חווה ולו מצוקה או סבל קטנים, ייבבתי והתלוננתי ללא הרף. פשוט לא התבוננתי ברצון האל ולא ניסיתי להבין את עבודתו של אלוהים. בכל עת גרמתי לאלוהים לחוש צער וכאב עלי. הייתי באמת חסר מצפון! מתוך האשמה עצמית ותחושת חרטה, התפללתי בשקט לאלוהים: "הו, האל הכול יכול, אני יכול לראות שכל מעשיך נועדו להושיע ולהכיל אותי. אני פשוט שונא את העובדה שאני כל כך מרדני ועיוור, ושאין בי שום אנושיות. תמיד כשלתי בהבנתי אותך ולא התחשבתי ברצונך. הו אלוהים, היום דבריך העירו את לבי ואת רוחי הרדומים, וגרמו לי להבין את רצונך. אני כבר לא מוכן לקבל את הרצונות ואת הדרישות שלי, אלא החלטתי להישמע אך ורק להסדריך. אפילו אם אצטרך לסבול את כל הקשיים, עדיין אשתף עמך פעולה בהתמדה ואשא לך עדות מהדהדת כשאני נרדף בידי השטן. אשתדל להתנתק מהשפעת השטן ולהביא לידי ביטוי בחיי את דמותו של אדם אמיתי, כדי לספק אותך." לאחר שהתפללתי, הבנתי את כוונותיו הטובות של אלוהים וידעתי שכל סביבה שאותה הוא אפשר לי לחוות, היתה אהבתו הגדולה ביותר של אלוהים וגם ישועתו עבורי. לכן, אני כבר לא אירתע או אטעה בהבנת האל. אף-על-פי שהמצב נותר ללא שינוי, הלב שלי באמת נמלא בשמחה ובתענוג. הרגשתי שזכיתי בכבוד גדול בכך שהייתי מסוגל לסבול קשיים ורדיפה בעקבות אמונתי באל הכול יכול, ושהיתה זו מתנה ייחודית בעבורי, בתור האדם המושחת שהייתי. זו היתה ברכה מיוחדת וחסד האל למעני.
לאחר שעברתי שנה של סבל בכלא, אני רואה עד כמה קטן היה שיעור קומתי וכמה אמת היתה חסרה לי. האל הכול יכול פיצה על הליקויים שלי באמצעות הסביבה הייחודית הזו, שאפשרה לי לצמוח. בעת צרה, הוא גרם לי להשיג את העושר היקר ביותר שיש בחיים ולהבין אמיתית רבות שלא הבנתי בעבר; ולראות בעיניים צלולות את מראהו הדוחה של השטן, השד, ואת המהות המתריסה של חתירתו נגד לאלוהים. זיהיתי את הפשעים המחרידים שלו בכך שהוא רדף את האל הכול יכול וטבח במשיחיים. חוויתי באמת את הישועה הגדולה והרחמים שהיו לאל הכול יכול בעבורי, אדם מושחת. כמו כן, חשתי שהעוצמה והחיים שבדברי האל הכול יכול הצליחו להביא אליי את האור, להפוך לחיי, להביא אותי לגבור על השטן ולהדריך אותי בצעדים בטוחים ליציאה מגיא צלמוות. בדומה לכך, גם הכרתי בכך שהאל הכול יכול מוביל אותי אל נתיב החיים הנכון. זהו הנתיב המואר שדרכו אפשר להשיג את האמת ואת החיים! מעתה ואילך, לא משנה באילו רדיפות, קשיים או פיתויים מסוכנים אתקל, אני מוכן ומזומן לחפש את האמת בהתמדה ולעלות על דרך חיי הנצח, שאותה העניק האל הכול יכול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה